תזכור שמשחק וסרט עובדים על מנגנונים אחרים
או ליתר דיוק, מנגנונים אחרים במוח. בדיוק סיימתי את הסמינריון שלי על הנושא הזה (אם מישהו זוכר ששיגעתי אתכם לפני חצי שנה בנוגע ל-MASS EFFECT, ואם לא, לא נורא), וזו אחת המסקנות. זה לא אומר שאי אפשר לעשות סרט, ובכל אדפטציה יש בעייתיות, גם מספר לסרט ולהיפך, אבל זה הרבה יותר קרוב מאשר ממשחק, שבו השחקן צריך להיות אקטיבי, לעומת סרט (או כל צורה של סיפור לינארי) שבו הצופה הוא פאסיבי. במשחק אנחנו אוהבים שלבים שנהיים מסובכים יותר ככל שאנחנו מתקדמים במשחק, ואם זה משחק ממש טוב אז יש גם נרטיב סיפורי שמכניס אותנו "רגשית" למשחק. אבל ההטמעות שלנו היא קודם כל דרך המשחק. לעומת זאת, בסרט שהוא לא סרט קיץ (יסלחו לי אוהבי הרובוטריקים וספיידרמן) אנחנו נכנסים לסיפור דרך הזדהות עם קונפליקטים של הדמויות (הרגו את האבא והאמא של הדמות שלנו, והוא רוצה נקמה, ולכן אנחנו איתו, או משהו בסגנון). "האביר האפל" הוא דוגמא מצויינת למה שאמרת, שברגע שנותנים ליוצרים טובים להתעסק בחומרים של סרטי קומיקס, אז כן אפשר לקבל סרט טוב, ואפילו מדהים, כי שם הקונפליקטים מורכבים יותר. הבעיה היא שאם במשחק אין את האלמנטים האלה וצריך להמציא אותם מ-0, סביר להניח שהמפיק הראשי (להזכירכם הוא בעל ראש עסקי ולא אומנותי) שיושב באולפן ההוליוודי ששילם המון כסף על הזכויות האלה, הם יעדיפו לחסוך 10,000$ לתסריטאי ולשלם עוד 20,000,000$ לגרפיקה. ראו מקרה אווטאר. אגב, הסרט "הנסיך הפרסי" על הפנים. היו הרבה רגעים שהוא בכלל הזכיר לי את ASSASSINS CREED יותר מאשר את "הנסיך הפרסי".