המשך
למכרים היו תגובות שונות. יש את אלו שעד היום , עוד לפני "שלום" הם מגחכים ושואלים "יש וודקה?" יש את אלו שמרגישים צורך לומר מילה טובה, כמו "שמענו שהרוסים משכילים", כאילו בשביל לכפר על הדעה השלילית שהיתה להם עד כה. יש את הקבוצה שעדיין חושבת שזה יעבור לי (למרות שאנחנו נשואים באושר והורים לילד משותף). ויש את החברים... אז ככה, למזלי בורכתי בחברי נפש אמיתיים, והם התאהבו בבעלי מרגע ראשון. אני בטוחה שזה לא בגלל שהוא רוסי, פשוט יש לו אישיות מדהימה. כשאני מגיעה לביקורים בישראל, בד"כ בלי בעלי, אני מתארחת אצל חבריי ומזמינה לשם את חבריו של בעלי (אנחנו בקשר מצויין). יש כימיה מצויינת בין כולם והשד העדתי היחיד, זה כשהם מצלצלים בפעמון ואנחנו מכריזים בקול "הרוסים הגיעו", בהומור כמובן
דיבורים על מעבר למוסקבה התחילו אחרי שנולד בננו. הוריו של בעלי ביקשו שנשקול אפשרות לעבור למוסקבה כדי שהם יוכלו לבלות יותר במחיצת נכדם היחיד. וכך, אחרי המחשבות התחילו התארגנויות. הפחדים שלי היו בעיקר לגבי בנותיי. הן כבר לא קטנות (אז בנות 7,9). איך ילמדו את השפה? איך יסתדרו מבחינת החינוך המוקפד? הגדולה שלי עם הפרעת קשב, האם יהיו סובלניים כלפיה? בגלל שאני טיפוס די עצמאי (בגיל 16 עזבתי את הבית בגלל חילוקי דעות על רקע דתי, ובגיל 18 עברתי לאנגליה, לבד, לתקופה של שנתיים) חשבתי שאני אסתדר, כמו תמיד. אני רוצה לספר לכם על הפעם הראשונה שהגעתי למוסקבה, שנה וחצי לפני המעבר. המטוס נוחת, מגיע אוטובוס מצ'וקמק ואוסף אותנו אל ביניין ישן. במקום ריצוף יש יציקות בטון בסיסיות. בדיוק כמו שחשבתי... הקידמה עדיין לא הגיעה למוסקבה. אנחנו נוסעים בעיר, אני בהלם! ואוווו יש חנויות! יש סופרמרקטים! יש פירסומות על מסכי ענק כמעט בכל צומת. אני פשוט בהלם. צידי הכבישים כולם מעוטרים בפרחים משגעים וכל גבעה צבועה ירוק. מודרניזציה? זה כאן! 10 ימים במוסקבה, והתאהבתי! עיר כל כך יפה, מלכה אמיתית. הכל ירוק ומטופח ויש פה הכל מהכל. שנה וחצי אחרי הביקור הראשון ואנחנו נוחתים כולנו באותו שדה תעופה ישן. לתומי חשבתי שנחתנו בשדה אחר. הכל חדש ומודרני. כל שיכלול אפשרי נמצא שם. מסתבר שבשנה וחצי אפשר לעשות ממש הרבה... עכשו יש לנו 3 חודשים עד שיתחילו הלימודים, ללמד את הבנות רוסית. אוצר המילים שלהן כולל: ספאקוייניי נוצ'י, דובריי אוטרא, ספסיבה, דה ו-נייט. שלחנו את הבנות לדאצ'ה של הורי בעלי, שם תהיה להן מורה לרוסית שתגור איתן ותלמד אותן. חמי היקר, ז"ל, חשב שכך הן תלמדנה מהר יותר, בסביבה רוסית, בלי אמא שמקרקרת בעברית כל היום. בכל בית ספר שהלכנו אליו הסבירו לנו שבלי שפה, אין אפשרות לקבל אותן. יאוש ראשון התחיל. בסופו של דבר הן התחילו ללמוד בבית ספר רוסי פרטי, אך במרחק שעה וחצי נסיעה כל צד (בלי פקקים). שבוע אחרי תחילת הלימודים, אחרי בירורים וחיפושים באינטרנט, אני שומעת שיש בית ספר יהודי ממש קרוב. 15 דקות נסיעה. אני בהתלהבות נוסעת לשם. איזה כיף, כתוב ברוכים הבאים בעברית
אני נכנסת למזכירות ורוצה לרשום את בנותיי. הדבר היחיד שצריך זה תעודת לידה. באתי מוכנה. מסתבר שבבית הספר היהודי, לא מקבלים כל יהודי. רק מי שעובר את הבחינות (והכל ברוסית), מתקבל. הם מפחדים מתלמידים ישראלים, שיורידו את הרמה הגבוה (מקום 3). כמובן שבנותיי נכשלו. הרי המבחן הוא ברוסית... החלטתי שאני לא מוותרת! אחרי שיחות עם המנהל ותשלום שלמונים נכבד, הן התחילו ללמוד שם. בעיה אחת נפתרה.
למכרים היו תגובות שונות. יש את אלו שעד היום , עוד לפני "שלום" הם מגחכים ושואלים "יש וודקה?" יש את אלו שמרגישים צורך לומר מילה טובה, כמו "שמענו שהרוסים משכילים", כאילו בשביל לכפר על הדעה השלילית שהיתה להם עד כה. יש את הקבוצה שעדיין חושבת שזה יעבור לי (למרות שאנחנו נשואים באושר והורים לילד משותף). ויש את החברים... אז ככה, למזלי בורכתי בחברי נפש אמיתיים, והם התאהבו בבעלי מרגע ראשון. אני בטוחה שזה לא בגלל שהוא רוסי, פשוט יש לו אישיות מדהימה. כשאני מגיעה לביקורים בישראל, בד"כ בלי בעלי, אני מתארחת אצל חבריי ומזמינה לשם את חבריו של בעלי (אנחנו בקשר מצויין). יש כימיה מצויינת בין כולם והשד העדתי היחיד, זה כשהם מצלצלים בפעמון ואנחנו מכריזים בקול "הרוסים הגיעו", בהומור כמובן
)))) מעניין!