המשך סיפור השיירה....

[ayana]

המשך סיפור השיירה....

השיירה כולה היתה קשורה היטב אך האביר לא נראה לעין ... נראה היה שהיצורים הקטנים היו מעוניינים בעיקר בשדונית ובמכשפות משום שההתקהלות סביבם היתה הגדולה ביותר... כאשר המכשפות ניסו להגיע למטה הן גילו שאלו נעלמו, המצב נראה מסוכן ... אונטר שיחרר את כבליו והחל נאבק ביצורים אך הם היו רבים..... אז בהבזק אור פתאומי הגיחה בריצה נערה צעירה מאוד. עם פיגיון מונף היא החלה לתקוף את היצורים הקטנים עד שאלה, יחד אונטר והנערה סילקו את היצורים... אז אונטר הבחין בפציעה מכוערת ברגלה של הקטנה.....

 

[אודין]

נוקסריה השתדלה מאוד שלא להירדם...

אבל הייתה עייפה מהמסע הארוך, ונרדמה מבלי לשים לב. כשהתעוררה, מצאה את עצמה קשורה, וכעסה שוב על שלא נשארה ערה. בבהלה ראתה שהמטה של טריסקל נעלם, ומיד חשדה באביר. היא לא ראתה אותו בסביבה. כשמלמלה מספר מילים משונות החבלים שקשרו אותה התרופפו, ומיד שחררה גם את אחותה, ויצאה מקרחת היער, מנסה לחוש בכוחו של המטה, או למצוא את האביר.

 

[ayana]

הקטנה אשר הופיעה מ"שום מקום"

רצה בעיקבותיה ...... "לאן את הולכת, מסוכן להסתובב ביער הזה לבד!" קולה היה עדין, ומוכר, אך גם בוגר וזר....

 

[אודין]

"אני יכולה לדאוג לעצמי",

אמרה נוקסריה בקול קר ומרוחק. היא חזרה במוחה על לחש הגנה.

 

[ayana]

עינייה של הקטנה

נהפכו לבנות לגמרי וזוהרות להפתעת נוקרסיה "הלחש שעליו את חושבת אינו יעיל פה...." קולה היה רם ומעט צרוד, מזכיר את קולם של שדים.

 

[ayana]

למה לא ממשיכים ? ):

 

[BlueBeIl]

כרגיל, מחכים לאת יודעת מי.

הוא התחבר היום אבל לא הצליח לכתוב בפורום. הוא הבטיח לי שהוא ינסה שוב מחר.

 

[FM_the_Weird]

הוא כתב, הוא כתב...

רק בשרשור הקודם... כרגע אני רוצה לראות אם לוותר על קו המחשבה שהתחלתי או לא...

 

[§ קלואי §]

טריסקל התעוררה,

והביטה סביבה. הדבר הראשון שעיניה החדות קלטו היה שבין ציודה נשארו החרב, הפגיון והתרמיל, אך אף אחד מהמטות לא היו שם. היא זנקה ממצב שכיבה לעמידה, כשליבה דופק בחוזקה. היא חטפה את הפגיון ודבר מה מן התרמיל והכניסה לכיסה. היא דלגה במהירות ובשקט לחפש את המטות. מטהה היה מסוכן מאוד... היא לא רצתה שמישהו ייגע בו, למרות שבמוחה שמעה קול קטן וזדוני שאמר: "למה את כל כך ממהרת? המטה תוקף כל מי שנוגע בו, מלבד בעליו, ובלתי אפשרי להשתמש בו חוץ ממך ומ..." אבל היא השתיקה את הקול הזה, למרות שידעה שהוא צודק. אם מישהו ינסה להשתמש מלבדה ומלבד המכשף שנתן לה אותו, הוא יפצע, ונזק רב ייגרם לו... היא מיהרה להוציא מכיסה את החפץ שהוציאה מן התרמיל. היא קבלה אותו יחד עם המטה, במקרה ואי פעם יאבד לה (אמצעי זהירות. המטה יכול לגרום נזק רב.). החפץ היה אבן אדומה, זוהרת, זהה לזאת שתקועה בפיו של הדרקון. היא זרקה אותה באוויר. האבן נחתה לרגליה, ויצרה שביל של חול אדום ונצץ לכיוון ימינה. היא מיהרה לרוץ ימינה, ובדרך אספה את האבן. השביל נמשך ונמשך בזמן שרצה, עד שנעצר לרגלי עץ חלול. היא הוציאה מכיסה שקיק מלא בגרגרי חול סגולים. היא אספה קמצוץ של החול וזרקה אותו לאוויר. החול נהפך ללהבה סגולה כחלחלה ונוצצת, שהאירה את מעמקי העץ. העץ היה כולו וחלול, ובתוכו, מוארים באור סגול, נשענו שני המטות אחד על השני. היא אספה את שניהם, ואת הלהבה הסגולה. את הלהבה היא הכניסה לצנצנת בכיסה ואת המטות לא עזבה מידה השמאלית, כשהימנית אוחזת בפגיון. היא עמדה לחזור למחנה, אך אז ראתה משהו שהסיח את דעתה. אחותה עמדה ושוחחה עם דמות קטנה, שעיניה הלבנות זוהרות. טריסקל הקשיבה בדריכות אך כששמעה "לחש אינו יועיל" היא דילגה במהירות שקטה מאחורי הקטנה ודקרה אותה דקירה שהייתה פוצעת אותה קלות ומביאה אותה להלם (לא היה צריך להביא הרג או פציעה קשה) אילולא... הפגיון עבר דרך גופה של הקטנה.

 

[אודין]

נוקסריה הופתעה לראות את אחותה

מתקיפה את הנערה, אבל לא איבדה את עשתונותיה. כשראתה את הפגיון עובר דרך הקטנה חשדותיה התאמתו. היא חטפה את מָטָה מידה של אחותה, הדליקה בוא אור ושלחה אותו מעלה, שיעיר את היער ויסיב את תשומת ליבם של אנשי השיירה. מיד עצמה את עיניה, והחלה למלמל לחש מוזר ומוזיקלי. היא החוותה בידיה צורת כדור, וכשפתחה את עיניה, הכדור שבין ידיה היה מלא בניצוצות כסופים קטנים שנראו חדים וזוהרים. במילת קסם אחת, נוקסריה שלחה את הניצוצות אל הנערה, שהייתה חצי שקופה כעת. הניצוצות הקיפו אותה, והיא נעלמה, והופיעה מחדש בין ידיה של נוקסריה, כמעט שקופה לגמרי. נוקסריה הגדילה אט-אט את המרווח בין הידיים, והנערה גדלה לכחצי מגודלה המקורי, והייתה ברורה יותר, אף שהייתה כלואה בכדור שקוף ולא מוגדר לגמרי. "כעת לא תוכלי להפעיל את כשפיך, אורנגיל", פנתה נוקסריה לעבר הקטנה. טריסקל התקרבה אל שתיהן, אוחזות בחזקה במטה.

 

[ayana]

"אורנדיל?"עינייה של הקטנה בהקו יותר

"את מעזה לכנות אותי שדה פשוטה!?" היא נשמעה כועסת ובבת אחת נעלמה מבין ידיה והפיעה שוב מולם בגודל מלה "מ´ראשי מסדרים´ היתץי מצפה ליותר" היא נשמעה משועשעת מעט אך עדיין נרגזת "אפילו המטות שלכם העשויים עץ זיהו אותי, אך זה ידוע שבמטה פיקחי יותר מאדונו...." אז היא הבחינה בדקירה הקלה ואז הניחה את ידה עליה וזו נעלמה בלי להוטיר סימן. אז למשמע רעש מכיוון המחנה היא סובבה את ראשה ואז שבה שהאישונים הירוקים והנוצצים שוב בעיניה.

 

[אודין]

מל"ד: או שתישארי בכישוף שלי ותראי

למה אני חותרת, או שתגלי לנו את כוונתך. למה להשאיר רמזים, בתקווה שאני אחליט מי את? הכישוף אמור להיות חזק. את לא יכולה להחלץ ממנו בקלות שכזאת, בלי לתת הסבר.

 

[§ קלואי §]

טריסקל הביטה בקטנה

והחליטה שכדאי לנקוט באמצעים. היא הוציאה מכיסה שקיק והוציאה ממנו קמצוץ של חול בגווני סגול נוצץ. היא החילה לזמרר לחש שנשמע כמו תפילה מוסיקלית. היא חדלה לזמרר והעיפה חלק מהחול על אחותה וחלק אחר עליה. לאחר היא חזרה על הלחש עוד שלוש פעמים. לבסוף נעלם החול, והופיעה מעין הילה סגולה חיוורת מסביב ראשן של המכשפות. זיעה עברה על פניה של טריסקל. נראה שהלחש התיש אותה. היא לא נראתה כאילו הייתה מסוגלת להטיל עוד לחש. אבל בכל אופן, היא הייתה מרוצה מעצמה. לפחות הצליחה להגן עליה ועל אחות מכל רע שהקטנה יכולה לעשות. אך היא לא עזבה את הפגיון, וגם לא הופתעה ממילותיה של הקטנה ומעשיה. היא הביטה בה בעיניה הכחולות עמוקות, מבקשת הסבר. "מי את?" היא שאלה בעדינות. "את יודעת למה היצורים הללו תקפו אותנו וקשרו אותנו?" היא לא בזבזה רגע ותפסה את מטהה. היא לא הייתה נותנת לא להאבד שוב.

 

[BlueBeIl]

כיוון שלא נראה שפירונה מעניינת

מישהו, היא תאלץ להסתדר לבדה. "אונטר!" זעקה פירונה בשנית, אבל שום קול לא ענה. שקט שרר באיזור. היא התחילה להתגלגל על הקרקע, מנסה להשתחרר מהחבלים. לבסוף החבל הדק השתפשף באבן חדה שבלטה על הקרקע ונקרע. פירונה קמה וניערה את בגדיה. היא הסתכלה מסביבה, אבל אונטר לא היה שם. היא החלה ללכת לעבר המקום בו נקשרו הסוסים. בדרכה היא דרכה על אחד מהלוחמים, שעוד שכבו קשורים על הקרקע. אבל זה לא עניין אותה. הדבר היחיד שעניין אותה כרגע היה למצוא את אונטר ולברר למה לעזאזל הוא לא היה שם לעזור לה. היא הגיעה אל העץ שאליו הם קשרו את הסוסים מוקדם יותר באותו הערב, והתירה את סוסה השחור. היא עלתה עליו בזהירות ולחשה באוזנו "קדימה זוהר. נמצא את ה****** הקטן...." היא הסתובבה במעגלים הולכים וגדלים מסביב למחנה הקטן, עד שאיתרה את עקבותיו על האדמה המטוללת.... והתחילה לדהור בעקבותיו, אל מול החמה העולה.

 

[FM_the_Weird]

טוב, נמשיך פה...

"לא ממש." ענה אונטר והתגלגל על גבו, בכדי להביט לכיוון ממנו נשמע הקול. לפניו נתגלתה דמות נשית יפהפיה, ערומה לחלוטין, למעט כמה עלים אשר הסתירו חלקי גוף שונים. "יש סיבה מיוחדת שצפית בי?" הוא שאל אותה ברוגע, למרות חשדנותו הטבעית. "טוב, לא ממש יש לי ברירה," ענתה הדמות. "אני הדריאדה של העצים הללו. אני חייבת לצפות בכל דבר שיכול לאיים עליהם. ואתה עם החרב שלך מהווה איום פוטנציאלי אדיר. מה גם שאיני יכולה לעזוב את המקום." "ובכל זאת," המשיכה. "אולי תרצה להוריד את מה שמציק לך מהלב? נראית כאילו יש לך לא מעט ´שדים´ להרוג." אונטר חייך בעצבות והתיישב. "אם אני אגיד לך שאלה בעיות נשים, לא תופתעי, נכון?" שאל. "אבל לא, אני לא רוצה להוריד את זה. את הבעיות שלי אני אפתור לבד. רציתי רק מקום שקט להוציא את כל ההפרעות מהראש ולחשוב על זה בלי הפרעות." "תגידי," שאל לפתע. "יש לאדמות שלך כוחות מרעננים כלשהם? אני מרגיש כאילו אכלתי אלית´ארה." "אכן כך," ענתה לו הדריאדה. "יש לי הרגשה שתזדקק לאנרגיות שלך בעתיד הקרוב מאוד."

 

[BlueBeIl]

לאחר דהירה מהירה,

התחילה פירונה לשמוע קולות. היא עצרה את סוסה, והקשיבה בדריכות. כן.. זה היה קולו של אונטר. היא ירדה מהסוס והתקדמה בזהירות, מתחבאת בצצליהם של העצים. לבסוף היא ראתה אותו... אותו, ועוד מישהי.... "אז ככה... לא רק שהוא ברח והשאיר אותנו לבד הוא גם בוגד בי????" חשבה פירונה לעצמה בכעס. הכעס התגבר והתגבר, עד שלא נותר בה חוש ההגיון.... היא המשיכה לצפות בו בשקט, מתכננת בדייקנות את צעדיה.... זה לא יעבור בשקט!

 

[FM_the_Weird]

הדריאדה חייכה לאונטר.

"הייתי אומרת..." היא התחילה לומר. אך אונטר כבר נדרך כולו, לשמע תנועות חרישיות ביער. הוא הרים את ידו להשתיק את הדריאדה וקפא לכמה שניות. פירונה התקרבה קצת יותר ואונטר "התפוצץ" בתנועה. במעבר קצר מרגל אחת לשנייה, הוא תפס את השדונית ביד אחד, ובסיבוב מלא, תוך כדי העפתה באוויר, הוא הוציא את חרבו מן האדמה והצמיד אותה לגרונה. "אה," אמר כשזיהה אותה. "זו את. מה את עושה כאן? אתם לא אמורים לישון?"

 

[BlueBeIl]

אני שונאת כשאתם עושים את

עצמכם כל יכולים. ננסה שוב את כל הקטע הזה בשרשור החדש. אם אני אמשיך זה פשוט יצורעוד בלגן.

 

[FM_the_Weird]

למה כל יכולים?

הבחור חי על חרבו כבר מעל ל-200 שנה... תחשבי עד כמה הוא טוב בקרבות...

 

[FM_the_Weird]

נשמעה מנגינה המחקה את הזמירות.

ההילה הסגולה התרחבה מעט ונראה כי לטריסקל הוקל מעט. מהואירנין הופיע מבעד לעצים והביט בנמצאים. "או, שלום, שלום." הוא פנה לקטנה. "יש סיבה שנתת ליצורונים הללו לתקוף אותנו? או שלמושג "לשמור" יש משמעות אחרת בשפתך?"