המקום האהוב עליי בעולם הוא ...
ניו זילנד.פשוט מקום מדהים. ודניאלהההה!,איפה היית שם שגרם לך לחשוב ככה? יש כל כך הרבה מקומות שם,ובאמת חרשתי אותה לאורך ולרוחב, לאורך 6 חודשים,הגעתי לשלוש קצוות של שתי האיים(רק למקום הכי מערבי של ניו זילנד לא הצלחתי להגיע,אבל סביבת הר אגמונט היא לא משהו לזלזל בו,ההפך). יש כל כך הרבה מקומות יפים שם-קפלר,דארט ריבר,הר מולר(בסביסת הר קוק שהוא הגבוה בניו זילנד),אבאלאנז פיק(פשוט מדהים!),טונגרירו (והרי הגעש בסביבה) ועוד ועוד ועוד,באמת יש עוד הרבה,אלה רק אלה שנזכרתי בהם עכשיו. אבל צריך לבחור אז אני אבחר שלוש מקומות: (1) החוייה הכי מהממת-טרק וולקאם פלאט-זה טרק קצת אולי לא מוכר,ודי קל האמת,בערך 4-5 שעות הליכה,אבל בסופו מגיעים למעיינות חמים טבעייים של גופרית,ואז אפשר פשוט להרגע בצורה מדהימה,ולא צריך סמים בשביל זה, פשוט לתת לכל המחשבות לשקוע,להרגיש שלווה עילאית שכזו,רגע שהוא באמת פעם בחיים,ואני עוד הייתי שם כשהיה קר וגשם יורד מסביב,אז ההרגשה הזו להכנס פנימה,למים החמים,ולראות את הגשם שיורד בחוץ-פשוט הרגשה מהממת,ואני מתאר לעצמי איך זה שם כשיורד שלג שם ואתה בפנים...בררר... אני פשוט רועד מהתרגשות רק לחשוב על זה.רק צריך לזכור לא להכניס את הראש לתוך המים,ולא להשאר יותר מדיי זמן(לא טוב ללב).אני נשארתי שם שעה וחצי,וכשיצאתי ממש לא הרגשתי את הרגליים שלי לזמן מה,אבל זה חלף,אבל ההרגשה שנשארה אצלי משם תשאר תמיד בתוך הלב. (2) החוייה הכי מרגשת-שחייה עם דולפינים-בלי שום ספק,אמנם לא עשיתי הרבה "אטרקציות",כמו באנג'י וסקיי דיבינג או משהו אחר,שניו זילנד כל כך מלאה בהם,אבל מה שעשיתי הספיק לי לכל החיים,ואני שומר זאת בליבי עד היום.זה נמצא בעיירה קטנה באי הדרומי בשם קאיקורה,שידועה ברחבי המטיילים בתור "בירת" החוויות שקשורות לבעלי חיים ימיים(לוויתנים,כרישים,בין השאר).אז הגענו באמצעות סירה קטנה ללב הים,וזה ממש היה לב הים,כמה ק"מ טובים,וכאשר הבחינו בלהקת הדולפינים ידענו שצריך להתכונן לחויה של החיים.זו להקה ממש גדולה היתה,איזה 300 דולפינים,ומה שהיה יפה זה שלא הבאנו אותם לשבי כמו במקומותינו אלא נענו ביחד איתם,ברור שקצת התערבנו בחייהם,אבל אני חושב שלא היה אכפת להם(אבל,איך אפשר לדעת,הא?...חחח), ופשוט עשינו תנועות מסוימות כדי למשוך אותם עלינו(צעקות,שירה ונענוע של הגוף בצורה דולפינית,בעיקר),ואז כאילו משום מקום,הם פתאום חותכים אותך כאילו לא הבחינו בך,ואתה יכול לגעת בהם,להסתכל להם בעיניים התמימות ולהבין מאיפה הקשר הידוע הזה בין דולפינים לבני אדם.פשוט נקשרתי אליהם.זו היתה אהבה ממבט ראשון אמיתי. (3)החוייה(תמונה) הכי יפה-אגם מאטסון שבחוף המערבי באי הדרומי ליד 2 הקרחונים,כשממול משקיף לו בגאוה הר קוק ,וכל רכס האלפים המערביים(ככה הם נקראים,וזה לא באירופה...) נישא לו למרום.האמת שהיה לי שם ממש מזל כי בדרך כלל אי אפשר לתפוס את מלוא התמונה בגלל העננים שעולים לשמיים מוקדם ביום,אז צריך להתעורר מוקדם,להכין תיק קטן,והעיקר מצלמה,ואז לעשות טיולון קטן של איזה חצי שעה,ואז להגיע למקום,לאגם,ולהתכונן להתרגש כמו שלא קרה לכם אף פעם.ההרים שמסביב,כל הרכס המושלג,משתקף באגם,פשוט גן עדן אמיתי.וסתם אנקדוטה,בניו זילנד,יש באמת מקום שנקרא פרדייז,הייתי שם,איך אפשר לא?עם שם כזה,אבל זה לא משתווה לתמונה שראיתי באותו בוקר קסום. מרוב התרגשות,הידדים פשוט רעדו,צילמתי כל כך הרבה את אותה התמונה,רק שלא יגמר לעולם,ושאם יקרה לאיזה תמונה משהו ,אז שיהיה לה תחליף,ועוד אחד ועוד ועוד.אני פשטו צלם גרוע,מצלם כל מה שזז,מה שמדבר אל הלב,ובאותו הרגע הנשימה שלי נפסקה,פשוט מהמם,אין עוד מילים,וגם התמונות לא מבטאות את מלוא היופי שנשקף לי מבעד לאגם באותו בוקר מקסים,אותו לא אשכח אף פעם. עכשיו לחוויות הפחות נעימות--אאממממ,צריך קצת זמן לחשוב,לא היו לי הרבה כאלו,ובכל זאת כמה: (1) הנהיגה בצד שמאל של הכביש,בהתחלה כל כך פחדתי מזה,אבל זה עבר די מהר,ועד שחזרתי לפה כבר לא יכולתי להתרגל לצד ימין.....חחח (2) המפגש הבלתי נתפס הזה,לפחות על ידי,שלא חשבתי שיקרה כל הזמן ביני לבין כל כך הרבה ישראלים,באמת לא ציפיתי,כי בין השאר מטרת הטיול היתה לברוח מכאן,להשאיר את הזכרונות בבית,וקצת להנות מהחיים פעם. לא שיש לי משהו נגד ישראלים,אבל לפעמים פשוט רוצים לברוח מהכל,וזה כנראה חלק מזה. (3) למרות הסעיף הקודם,בזמן ארוך כזה של טיול יש המון רגעים שמרגישים את הבדידות עוטפת כל חלק מגופך,נכון יש טבע,יש נוף ויש בעלי חיים לרוב,אבל הרבה פעמים פשוט מתגעגעים לקשר עם אנשים,לראות,לדבר,להרגיש, להחליף חוויות(וספרים...).אבל זה עובר די מהר,וממשיכים הלאה לחווית הטבע הבאה. *סליחה שיצא קצת ארוך(קצת הרבה האמת...),אני מוציא פה תסכולים של חוסר סבלנותי,לאחר 4 שנים מאז שחזרתי,למצוא את הזמן ולבנות לי איזה פינה קטנה בחדר,של אלבומי תמונות מסודרים,עם כיתוב עליהם,על ההרגשות שלי באותם רגעים שצילמתי את התמונות ושעברתי את החוויות.מקווה שתסלחו לי ותקבלו בהבנה.כל כך רוצה לחזור לשם,לגן העדן הקסום הזה,אבל זה איזה מין חלום קטן(קטן=גדול) שישאר פה למימוש בתקווה בעתיד. יש עוד כל כך הרבה מה לספר,ועוד לא דיברתי על אוסטרילה והקסם שלה,למרות שבעיני לא משתווה לזה של ניו זילנד השכנה הקטנה והכאילו שכוחה,אבל נראה לי שהגיע זמן לסיים,אז תודה לכם שאיפשרתם לי לבטא את חוויותי,באמת חוויות של חייים,וגרמתם לי קצת לחייך ולהיות מאושר לרגע קטן,כי האמת שכל הזמן המקום הזה נמצא בחלומותיי וכל הזכרה שלו,ולו לזמן קצר,נותן לי תחושה של אופטימיות כמה יפה הוא העולם(למרות הכל),וכמה אנחנו צריכים את זה להבין. אז שיהיה לכם יום יפה ומקסים,יום ניו זילנדי שכזה(ובאמת היום מעונן...)
