המעבר ההדרגתי מהנקה ל"מוצקים"

[Sailorgirl]

מאוד מתחברת לדבריך ../images/Emo45.gif

and by the way, I wanted to thank you for the advice regarding dealing with monsters, witches, bears etc, in kids' imagination - today we had a bear in the bathroom, and I did what you suggested, so my delightful daughter was "shooing" the bear away with a hair brush, and then she decided that if she gave the bear a toothbrush, he would brush his teeth and then go because after all, that's all he came here to do..... it was simply delightful to see her so empowered! Thanks again

 

[john111]

איזו ילדה חכמה! סיפור נפלא פשוט

היכולת של ילדים להתמודד לא מפסיקה להפתיע אותי.

 

[שולה והעוגיות]

כל מילה ../images/Emo45.gif

מצד שני זה לגיטימי להוציא קיטור בפורום באינטרנט

 

[מורה כפרית]

בסך הכל אני מסכימה איתך על הלגיטימיות של

הוצאת קיטור, ומניחה שזה מה שהיה בשרשור הזה, מצד שני אפשר לראות שם איך אנשים מסבכים את ההורות שלהם, ואז מייחלים למכשירים שיפשטו את זה מחדש - שמן הסתם אם היו קיימים במציאות היו מסבכים את הדברים הלאה. במיוחד תפסה את עיני ההמצאה הבאה : " עוד זוג ידיים, ארוכות ארוכות, מהמיטה שלי לחדר שלה ולמיטה שלה, והשתיים האלה יעשו "ששששש" ילחצו PLAY במובייל, יחזירו את המוצץ, יחליפו את החיתול וילטפו. וכל שאר הגוף שלי ואני - א-ש-ן! (סתם, אני לא כ"כ סובלת עכשיו, אבל בחודשים הראשונים?! אלוהים!)" הרי לי יש זוג ידיים בדיוק כאלה, בפורום הזה מקובל לקרוא להן "לינה משפחתית" בחיי שאצלי זה לא אידאולוגיה. פשוט כשהילד ישן שלושים ס"מ ממני על מזרן צמוד אליי הידיים שכבר יש לי מגיעות עד אליו, מצמידות אותו לציצי שלי וכל שאר הגוף שלי ואני ישנים. אז אנשים מחליטים שזה נורא חשוב שהתינוק ישן בחדר משלו, וזה הופך את החיים שלהם לקשים יותר, בגלל שכל פעם שהוא מתעורר צריך לקום וללכת לשם, ובמקום לחזור צעד אחורה הם מפנטזים על טכנולוגיה (והפער בחיים שלנו בין טכנולוגיה שמפנטזים עליה, וטכנולוגיה שקיימת הולך ומצטמצם, המכשיר ששמים מול הפנים של התינוק והוא אומר לך למה התינוק בוכה כבר קיים) שתפתור את זה. נראה לי שבדיוק על זה איינשטין אמר שאי אפשר לפתור בעיה באותם אמצעים מחשבתיים שיצרו אותה מלכתחילה.

 

[ayala26]

../images/Emo45.gifגם נכון מאוד!

גם אנחנו בלינה משפתחתית מטעמי פרקטיקה.

 

[אבא אסקימוסי]

צודקת לגמרי

אם אנשים מגיעים לצורך להמציא כאלו מכשירים הרי יש בעיה רצינית בהורות שלהם ובאורח החיים שלהם. וזה שהפסיכולוג התורן יגיד להם שזה לגיטימי והם נורמאלים ממש לא הופך אותם לנורמליים. מאושרים זה וודאי לא יעשה אותם ובטח לא את ילדיהם. עוד ועוד טכנולוגיות שדרושות לנו כהורים צריכות להדליק אצל החברה המערבית נורה אדומה.

 

[ayala26]

אבל גם אתה מחמיר

"יש בעיה רצינית בהורות שלהם ובאורח החיים שלהם" נשמע כמו האשמה אבל מה לעשות שאנחנו לא חיים בבועה ולא בשבט לקטים וציידים ואמהות שצריכות לעבוד אחרי לילה לבן מפנטזות על מכשירים שיתנו להם עוד כמה דקות שינה ביום (נכון שהן יכלו גם למצוא פתרונות יצירתיים אחרים אבל לא כולם ראו את האור

). מה שאתה עושה זו בדיוק הדה-לגיטימציה לומר שזה קשה! לומר שלפעמים אנחנו פשוט רוצים לישון ולהעיז לומר שלא תמיד בא לנו לשמוע את התינוק בוכה עכשיו, שאנחנו לא נהנים לנגב לו את הקקי ולהיינו מעדיפות שהוא יפלוט על חולצה של רובוט ולא על שלנו שניה לפני שצריך לצאת מהבית כדי לא לאחר לעבודה.. לא כולם יכולים לבחור באורח חיים ונאלצים להסתפק בזה ה"עקום".

 

[john111]

יפה אמרת

ולפחות אותך אי אפשר להאשים בהיותך "הפסיכולוג התורן"

 

[ayala26]

לצערי אני מדברת מנסיון

אני הולכת לעבודה בבוקר אחרי "משמרת לילה". באופן אישי הייתי מעדיפה שמישהו יקח ממני את העבודה של הבוקר אבל זה לא אפשרי אז אני ממשיכה לפנטז על המכשיר שמגלה את המספרים של הלוטו!

 

[אבא אסקימוסי]

אני אנסה לחדד..

לדעתי כלל לא דיברתי על הדה-לגיטימציה שאת מדברת עליה. כמובן שזה קשה לגדל ילדים בימינו, ולבטא את הקושי זה בהחלט דרך רגעית להתפרק קצת... אבל, הנקודה שניסיתי להעביר היא שיש דברים שאנו עושים שצריכים להדליק לנו נורה אדומה. אם את מפנטזת על רובוט שהתינוק יפלוט עליו אז את בבעיה קשה. (בעצם שנינו אנו מסכימים שאת בבעיה קשה). והיות ומה שאת חווה חוות גם פחות או יותר שאר האימהות המערביות - הרי ברור שיש לחברה שלנו בעיה קשה. אז באה הפסיכולוגיה (ושאר ירקות) ואומרת לנו שהכל בסדר, זה בסדר שקשה לנו, זה בסדר שאנחנו מביעים כעס ורגשות שליליים אחרים, וכו' - אבל כל זה לא משפר את המצב שלנו וגם לא מתווה שום כיוון לשיפור. את מכירה את דעותי, ואני חוזר ואומר: החברה המערבית של המאה ה-21 היא לא מקום לבני אדם. ותת-השרשור הזה בהחלט מדגים את טענתי.

 

[ayala26]

נכון הבעיה היא בחברה המערבית של המאה ה 21

והבעיה התחילה עוד כמה מאות קודם. אבל באופן שבו כתבת זאת קודם נשמע כאילו הבעיה היא בהורים, משהו ממש דפוק בהם שהם בוחרים בחיים כאלו.. הרבה ברירות אין וזה מה שדפוק אבל להוסיף לכך גם רגשות אשמה על כך שחלקנו מרגישות תסכול זה גם לא עוזר, לא ככה?

 

[אבא אסקימוסי]

כולנו קורבנות של אורח החיים שלנו

כמובן שההורים לא אשמים - השיטה אשמה. כולנו נגררנו לאורח חיים דפוק ועוד מלמדים אותנו לחשוב שזה "הכי טוב שיש!". אין לי טענה לאף הורה. זה די בלתי-אפשרי להחלץ מהבוץ הזה, גם למי שמבין שהוא בבוץ. השאלה היא האם כשאנחנו שונאים את התינוק שלנו, אנחנו נגיד לעצמנו "שאנחנו בסדר" (כי ככה הפסיכולוגים אומרים לנו וככה יותר קל לנו לחשוב) או נתחבר לאינסטיקנטים שלנו ונבין שמשהו לא בסדר וננסה לשנות את חיינו בכיוון שיהפוך אותם לטובים יותר (וכן, בינתיים נחיה עם רגשות האשם והיאוש..

).

 

[ayala26]

אין לי תשובה

אף פעם לא חשתי שאני שונאת את אחד הילדים שלי אז לא יודעת לומר אם זה לגיטימי או שגעון. להתחבר לאינסטינקטים זה גם לא פשוט בחברה המערבית של המאה ה 21 שדוגלת דווקא בלא לסמוך האינסטינקטים ורומסת אותם ולכן אני מבינה אמהות עייפות (שוב, לא יודעת לגבי כאלו ששונאות את התינוק) וחושבת שאין צורך להוסיף גם רגשות אשמה על כך שקשה להן לפעמים עם התינוק ומפנטזות על מכשירים שעושים חלק מה"מטלות". כתבתי שלא כולם ראו את האור

אני לא מזדהה עם המשאלות בשרשור ההוא כי אני מניקה ואנחנו ישנים עם הילדים, עם שניהם, אז אני לא צריכה לקום באמצע הלילה (ובכל זאת קמה באמצע הלילה כי התינוק לא מחותל..) ואני עייפה נורא בבוקר ונרדמת בעבודה כמעט ואני מתוסכלת ועצובה אבל לא בגלל התינוק שלי אלא בגלל שאני נאצלת להפרד ממנו כמה ימים בשבוע כשאני הולכת לעבודה אז בזמן שאני איתו אני דווקא לא רוצה להפרד לרגע ולכן אין לי שום עניין אפילו לא בחלומות במכשירים ורובוטים שיאכילו את הבן שלי במקומי.

 

[john111]

כי אושר יכול להיות רק בדרך שלך?

כי רק אתה (וכאלו שמאמינים כמוך) יכולים להיות מאושרים? כמה טוב בשחור ובלבן.

 

[אבא אסקימוסי]

לא, כי אתה אבוד ואין לך מושג

ירוק על איך אנשים יכולים להיות מאושרים. ורגע, דיסקליימר חשוב: אין לי דבר כנגדך אישית. אתה מצטייר לי כאדם נעים ונחמד, אם יורשה לי לומר. אז אנא, למרות שאני הולך לכתוב דברים שיכעיסו אותך עכשיו ובעתיד - קח את זה בצורה לא-אישית. אתה מבטא את הגישה הפסיכולוגיסטית המקובלת שממש צורמת לי, מה לעשות. לפסיכולוגיה אין הרבה להציע לנו, אבל היא ממשיכה לעשות זאת. בעיני זה סוג של אחיזת עיניים. אתה יכול להגיד עד מחר ש"זה בסדר", אבל לשים לתינוק פד תומך לבקבוק זה משהו כ"כ צורם שאם אתה לא רואה את זה אז אתה (המקצוע שלך) מאבד רלוונטיות בעיני. יש משהו מאוד בסיסי ויסודי בתינוק ובטיפול בו ולא ניתן לעשות זאת בצורה "טכנולוגית". אם קראת את עיקרון הרצף אז אתה מבין על מה אני מדבר.

 

[john111]

בדרך כלל כשאומרים אל תיקח את זה אישית

זה הכי אישי שיש

אני מעולם לא אמרתי שזה בסדר לשים פד תומך לבקבוק. אני חושב ומאמין שאין שום תחליף למגע אנושי ואוהב, אין תחליף לידים אוהבות גם אם עיפות לעיתים, אין תחליף לפנים של אמא או אבא, ואין תחליף למגע של יד מלטפת. אני רק אמרתי יחד עם כל זה, שלעיתים מותר גם שיהיה קשה. ומותר להרגיש ששונאים את התינוק, ומותר להגיד בלב הלוואי והוא כבר היה נרדם, ומותר לחוש גם כעס, ומותר לפנטז על מכשיר שהיה משכיב את התינוק לישון או היה מרדים אותו ונותן לאמא או לאבא שקט. מותר לפנטז על מכשירים כאלו בתוך הקושי, זה חלק ממה שעוזר לקושי לחלוף ולעבור. אם מכחישים את כל הרגשות הללו, לא מאפשרים לתינוק לחוש לעיתים גם את הרגשות שמימלא קימים בעולם והוא זקוק גם לחוות אותם במידה נמוכה, אבל זקוק בהחלט, התינוק גדל בתחושה שיש רגשות שאסור לחוות ואסור להרגיש. אשר אלי- לשמחתי יש לי מושג ירוק מה זה אושר, וזכיתי לעבוד במקצוע שפוגש אותו בדרך כלל במקום שבו הוא חסר ואיננו- הקצה שבו הוא לא קיים לחלוטין אני פוגש לא מעט אנשים שכמהים אילו והדרך אבדה להם, ואני לפעמים הפנס שעוזר להם למצוא אותה שוב. פנס, לא הרבה יותר מזה, ולא פחות מזה אבל לפעמים זה מה שצריך בדרך אל האושר, בדרך אל להרגיש טוב יותר, ושלם יותר, ושמח יותר. וטכנולוגיה היא דבר נפלא אם יודעים לנצל אותה כמו שצריך. לילה טוב שיהיה לך.

 

[אבא אסקימוסי]

במקרה זה - זה לא אישי

אני מכיר כמה וכמה אנשים מתחום הפסיכולוגיה וקראתי מספיק בנושא, כך שאני כבר מגיע "מחומם" לדיון איתך... כלומר - זה ממש לא אישי. אני לא מסכים לחלק מהדברים שכתבת: "מותר להרגיש ששונאים את התינוק" - לא אצלי. "ומותר לחוש גם כעס" - לא אצלי. אתה נותן לגיטימציה לרגשות הללו כי אתה מנסה לתת תרופה למכאובי הדור בו אתה פועל, ואתה הולך עם הזרם, ומשחק את המשחק. לשנוא את התינוק? אם הגענו למצב שאנו שונאים את התינוק שלנו אז זה לא בסדר! אם זה רק אני או אתה - ניחא, צריך לאשפז אותנו. אבל אם זה הרבה מאוד הורים - אז יש לנו בעיה! איך הגענו למצב שאנו מאשימים במצב שלנו את התינוק חסר-הישע שתלוי לחלוטין בנו? זה לא ברור שהוא נתון (GIVEN) ואנחנו אלו שירדנו מהפסים? אז אנא הסבר לי מדוע אתה חושב שזה בסדר לשנוא את התינוק שלך. כנ"ל לגבי לכעוס על התינוק. אם זה פעם בשנה - ניחא. אבל אם זה פעם ביום או פעם בשבוע - אז יש לנו בעיה קשה. אני רוצה להגיד לך שבשנה וחצי פלוס שיש לי את העונג לגדל את בתי - מעולם לא שנאתי אותה, וכעסתי עליה אולי פעמיים, וגם זה היה ממש בקטנה, ענין של שניות ספורות, הנובעות מעייפות. ולא, אני לא מדחיק את הרגשות שלי. אם היית כועס עליה יותר מזה הייתי עורך חשבון נפש מקיף עם עצמי, ואני שמח שלא נזקקתי לזה. אני לא חושב שאני מלאך או טוב ממישהו אחר. אני גם לא אדם רגוע במיוחד. ההבדל הוא שאני מנסה (ומצליח במידה רבה) לחיות כמה שאפשר קרוב לאורח החיים השבטי. כמובן - אני רחוק מלהיות בשבט כי זה בלתי אפשרי, אבל אני כנראה מיישם מספיק בשביל להיות במצב של לא לשנוא את התינוקת שלי אף פעם. האם אני חי בצורה כ"כ יחודית שאף אחד לא יכול לחיות כמוני? ממש לא. אני לא חי ביורט בגליל, ולא רועה כבשים למחייתי. בוא נגיד שאני עושה מה שכתבה "מורה כפרית" על לינה משותפת, ועוד. שום דבר לא בשמיים. מה שאני מנסה להגיד שתחום הידע שבו אתה משתמש (פסיכולוגיה) הוא עקר, כיוון שאין לו שמץ של הבנה יסודית במה גורם לאנשים להיות מאושרים, מדוע הם אינם מאושרים, ומה ניתן לעשות ע"מ לגרום להם להיות מאושרים. (אני שואל אותך בכנות: האם הפסיכולוגיה באמת יודעת לענות על השאלות הבסיסיות הללו?) לעומת זאת, תפיסת ההורות הטבעית טומנת בחובה הרבה תובנות שמקרבות אותנו להורות נכונה ומאוזנת שמביאה אותנו ואת ילדנו לאושר. וה שמפרי לי הוא שאתה מכניס לתוך זה את הפסיכולוגיה, שבמקום הזה רק יכולה לקלקל. (והטכנולוגיה היא לא דבר נפלא. היא בסה"כ עוד משהו שמאפשר לנו להעביר את הזמן במסע החתחתים שלנו שהתחיל מאז שהרכבת של האנושות ירדה מהפסים.. אבל עזוב, זה כבר דיון נפרד..)

 

[נורמטיבית]

../images/Emo45.gif

 

[john111]

בוא נעשה סדר במושגים

המונח לשנוא את התינוק אינו מתכוון לשנאה עזה ומתפרצת. הכוונה בו לכל אותם רגעים בהם אתה עיף למשל ומת לישון והתינוק בוכה ולא נרגע ואתה חש שכל מה שהיית רוצה זה לישון, לאותם רגעים שאתה מתגעגע לחיים שהיו לך ללא דאגות, לאותם רגעים של חרדה או דאגה לתינוק שלך, לאותם רגעים בהם הצרכים שלך ושל התינוק מתנגשים. במקומות אילו עולה רגש שלילי ברמה כזו או אחרת וזה לגיטימי שיעלה. אני מניח שגם אתה חווית רגעים כאלו עד היום יותר מפעם פעמיים. זה שלתינוק יש צרכים לא עושה אותך לאדם ללא צרכים. אם יש משהו שאפשר לקחת מעיקרון הרצף זה שההורים ממשיכים לעיתים בחיים שלהם והתינוק הוא לא בהכרח במרכז תמיד. יש גם להורים צרכים ובמקומות שיש התנגשות בין צרכים עולים לפעמים גם תחושות שליליות של עיפות, מותשות, קושי, דאגה, לצד תחושה עילאית של אושר ושמחה ותחושה של התאהבות בתינוק . הכל קים ולא סותר. הורות מתכתבת עם כל כך הרבה מקומות - עם ההורות שהיתה לנו, עם ההורות שהיינו רוצים שתיהיה, עם מה שאפשרי, עם מה שאידאלי - אתה באמת בא להגיד לי שבתוך כל המקומות הללו הכל מושלם ואידלי? שבצד תחושה של אושר גדול אין גם תחושות שליליות לעיתים? אני בטוח שהתנגשות בין צרכים קיימת גם בשבטים קדומים חסרי טכנולוגיה באפריקה. אני מניח שרגשות כאלו ואחרים שהם לא דווקא חיובים עולים במפגש שלך עם העולם (ואפילו אני חש אותם בדיון הזה כלפי) אז למה שהם לא יעלו עם מפגש עם אדם נוסף שהוא גם התינוק שלך? לגבי תחום הידע שלי -זה נושא לדיון נפרד. אני דווקא חושב שיש קווים אוניברסלים בתחום הידע הזה שחוצה תרבויות.

 

[אבא אסקימוסי]

אל תהיה בטוח

אני באמת ממליץ לך לקרוא על ציידים-לקטים. מספרות אנתרופולוגית תלמד הרבה דברים שהספרות הפסיכולוגית בכלל לא מתקרבת להבין. הפסיכולוגיה חיה בתוך בועה של עולם המערבי של המאה ה-20 ואילך (ואם נתיחס לפרויד - נקודת היחוס שלו עוד היתה מצומצמת יותר) והיא בכלל לא מניחה שקיים עולם שלם של התנסות אנושית בסיסית שהיא עיוורת לו. ציידים-לקטים הם בדיוק אנחנו - לפי שהרכבת ירדה מהפסים. הם מלמדים אותנו איך אנחנו צריכים לחיות ע"מ להיות מאושרים. אולי תתפלא לשמוע אבל רוב-רובן של הרעות החולות של חיינו אינם קיימות אצלם. אתה קצת ניסית לרכך את המונח "שנאת התינוק" אבל אי אפשר להתעלם מזה שכתבת אותו, ומבחינות רבות הוא כן מבטא את תחושתך בענין. המונח הזה גם מבטא תחושות (ולו רגעיות) של אימהות נורמטיביות רבות ויצא לי לקרוא התבטאיויות כאלו (או שרומזות לכך) לא אחת. בכלל, חלק גדול מהדיאלקטיקה הנוכחית של הורות לתינוקות היא דיאלקטיקה של מאבק: אנחנו מול התינוק, צריך להכניע את התינוק, להציב לו גבולות, וכו'. בקיצור, אתה בהחלט ביטאת את רוח הזמן... לגבי אני, אומר לך שאני באופן אישי לא חש שאני מוותר על משהו מאז הולדת בתי. אולי זה קשור לאופי שלי, להשקפותי ולצורת חיי, אבל זה המצב. בנוסף, גם אם אני לפעמים יוצא משלווה (כלומר, עוד הרבה לפני הכעס) אני תמיד מנסה (ומצליח) להזכיר לעצמי שהתינוקת אינה אשמה - אנחנו (הוריה) אשמים. אנחנו חיים בצורה לא מתאימה לצרכיה, ולה אין שום דרך להתמודד עם זה. לנו יש (מוגבלת, אבל קיימת). בכל אופן - היא לא אשמה! כשאתה מגיע מנקודת ראיה כזו, הרי הדברים נראים אחרת. הרי זה ברור לשנינו שרגשות שליליים הם גם סוג של בחירה ומצב מנטאלי.