דולי סיטי הבחיל אותי עד פיהוק.
אני לא אוהבת סופרים שמסתמכים אך ורק על שוק-ואליו, כי אני מאבדת את הרגישות שלי לזוועות שלהם די מהר, ומה שנשאר זה שעמום. והרושם שלי מדולי סיטי (שאגב, ניגשתי לקרוא אותו ברוח חיובית לחלוטין) היה של פיהוק אחד ארוך, מרגע שהבנתי את העקרון. מאותה סיבה בדיוק, אגב, שנאתי את הסרט "קראש" (ואני מאד אוהבת סרטים של קרוננברג באופן כללי). השוק-ואליו שלו הפסיק לעבוד עלי אחרי חמש דקות בערך, ומשם ואילך היתה מסכת ארוכה של פיהוקים ו"בואו נלך מפה כבר" כלפי שותפיי לצפייה (שלצערי דווקא אהבו את הסרט).
