שטייניץ מנסה להוכיח
בספר את קיומו של האל על סמך ההוכחה של דקארט לקיום האל. ההוכחה של דקארט לקיום האל היא גרסה מודרנית יותר, אך מוטעית לא פחות, של מה שמכונה בפילוסופית "ההוכחה האונטולוגית" (אונטולוגיה= תורת היש. מה יש בעולם). ההוכחה הופיעה לראשונה בכתבי אנסלם, נזיר מימי הביניים (התער של אוקאם הוא הטענה שתיאוריה צריכה להתבסס על כמה שפחות אקסיומות, לא קשור לכאן). כל הגרסאות של ההוכחה האונטולוגית מבוססות על ההגדרה של האל כישות עליונה, כל-יכולה וכד' ועל טענה נוספת (שהיא תמיד החלק המפוקפק בהוכחה) שבעזרתה קיומו של האל הופך להכרחי. למשל, בגרסה המקורית של אנסלם, הטענה היא שמה שקיים נעלה על מה שלא קיים. אם מקבלים את ההנחה הזאת (ואין שום סיבה לעשות זאת, אבל בימי הביניים סברו כך), נובע שאם האל לא קיים, אז יש ישות נעלה עליו וזה בלתי אפשרי עפ"י הגדרת האל. לכן, האל קיים. את הגרסה המדוייקת של דקארט אני לא ממש זוכר, לצערי ולחרפתי. אני רק זוכר שהיא מבוססת על מה שנקרא "הערבות האלוהית"- ההנחה שאלוהים לא ייתן לנו לבנות בדמיוננו עולם שלם מבלי שהוא באמת קיים וכאן הוא גם נופל. כאמור, שטייניץ בונה גרסה דומה. את הספר הזה שלו לא קראתי (את "הזמנה לפילוסופיה" קראתי ואני בהחלט ממליץ עליו כמבוא למי שמתעניין בפילוסופיה) אבל אני זוכר שהמרצה שלימד אותי את משנתו של דקארט טען בזלזול שעד היום יש לפחות ח"כ אחד שמאמין בהוכחה הזאת ושהמרצה לפילוסופיה של הדת טען שהנסיונות להוכיח את קיומו של האל היא חוצפה ממדרגה ראשונה.