האנושות מתאימה את הטבע לצרכיה כבר 100 אלף שנה. זו תופעה
מתמשכת, שרק היום מודעים לה.
 
הדבר הראשון שההומו סאפיינס (מגירסתו ה'סופית' שיצאה מאפריקה לפני 100 אלף שנה והתפשטה בעולם) החל לעשות, היה להכחיד יונקים גדולים ול'האריץ' את העולם כדי שיהיה נוח לו (לדעת רידלי ב'מוצא המידות הטובות', 125 - האדם מנסה להפוך כל מקום לדמוי-סוואנה: 'פארקים, מדשאות, גנים וחוות מנוהלים כולם, פחות או יותר, למען העשב'.
 
מה שידוע בפליאונטולוגיה כאחת ההכחדות ההמוניות האחרונות (שלפני עידן הקרח - 50 עד 30 אלף שנה), קשורה כנראה באופן ישיר למועד המצאת אבן-הקלע, וכן הקשת, שאיפשרו לראשונה לצוד חיות גדולות מבלי להסתכן.
 
זה איפשר לבני אדם של אז 'לנקות' את איזורי היישוב שלהם מאיומים פוטנציאליים, ולמעשה מכל חיה שגודלה יותר מ-6 מטר בערך. כל היונקים הענקיים נכחדו פחות או יותר אז, בנקודות שונות בעולם (ממותות למשל ועוד). גם עידן הקרח סייע, אבל דומה שאצל בני אדם זה היה ברמת האינסטינקט.
 
כי גם שנים מאוחר יותר, כשאנשי דרום מזרח אסיה הגיעו לאיי האוקיאנוס השקט (ניו זילאנד ועוד) לפני 500 שנה בלבד, הם הכחידו כל דבר לא-מוכר (בעיקר עופות חסרי כנפיים), ולא לצורך מזון; מה שמרמז על אינסטינקט.
 
התוצאה היא שבני אדם מעודדים את החיות שהחליטו להתחבר אליהם (חיות משק, כלבים וחתולים), ומחסלים כל דבר אחר, ומשנים את הנוף שיתאים למה שנוח להם ושיראה כמו סוואנה (מראה סטנדרטי של מקומות נופש בכל העולם).