המלך של קיסריה
האם הוא חווה אינטימיות אמיתית עם הקהל או שהוא מביט על הכל מבחוץ? האם המופע שלו הידרדר לקרקס או לסדנת מודעות המונית? שני ביקורים בלב המיינסטרים המקומי מנסים לענות על החידה הישראלית הגדולה מכולן: שלמה ארצי בקיסריה
וזיכרוני הראשון, אם החום אינו מטעה אותי. הוא יורד מהבמה וחודר אל הקהל. מסתכל ימינה־שמאלה, הולך על הימין. מציע מים לאשה בשורה הראשונה, שואל “רוצה פקק צהוב או אדום?”. היא רוצה אדום, נותן לה, וממשיך לכבוש ת’אמפי. “אוהב אותך אולסי”, אומר כשמתקרב לכדורסלן העבר הענק. ובחורה אחת נרגשת, חזה גדול בגופייה קטנה, נראית המומה לחלוטין כשהוא חולף על פניה בדרך אל עוד מעריץ מאושר.
רגע, הלחן לא נכון. הסצינה הזאת - שלקוחה מתוך הירידה הרביעית או החמישית של שלמה ארצי אל הקהל באחת ההופעות האחרונות שלו בקיסריה - התרחשה לצלילי “אני נבראתי לך”, לא לצלילי “ירח”. או שזה היה בעצם “היא לא יודעת מה עובר עלי”? הטמפרטורה באמפי היתה כל כך גבוהה, גם מבחינה אקלימית אבל בעיקר מבחינת יחסי האמן וקהלו, שקשה לזכור מה בדיוק ארצי שר.
כך או כך, הוא התקדם לאטו לאורך המעבר המעגלי שמפריד בין הכיסאות הסמוכים לבמה לבין שורות האבן של האמפי, עשה תנועה קטנה אך ברורה של “אל תקפצי עלי” למעריצה שהתכוונה לזנק לעברו (היא צייתה), והתקדם - הו לא! - היישר לעבר הכיסא שלי. מה עושים? דבר ראשון: מפסיקים לשלב ידיים. ארצי מזהה מקילומטרים גברים שיושבים בשילוב ידיים - נשים בהופעות שלו אף פעם לא יושבות כך - ואז נעמד מולם ועושה פוזה של “אדוני, לא הגיע הזמן להפסיק להיות כל כך עצור?”
שלמה ארצי בקיסריה. לשבת חמוץ בין האלפים המאושרים היה הדבר המפחיד באמת. צילום: דניאל צ'צ'יק
אז הידיים נחלצו משילובן, וההיגיון אמר שאם ארצי יעצור באזור שלי, הוא יתביית קודם כל על הזוג הדתי שיושב לידי. הגבר, עם שפם וסנדלים של פעם, יושב בשילוב ידיים, עיוור לסכנה. הוא לא יודע מה עומד לעבור עליו. אבל ארצי פוסח עליו משום מה ונעצר ליד הבחורה שרוקדת מהעבר השני שלי. “תרשום, תרשום”, אני חושב כשהוא עומד מטר וחצי ממני, ומשיב מיד: “רושם, רושם”. אבל אני לא זוכר הרבה מהסצינה. בעיקר את הפער המפתיע בין הפנים הגדולות של ארצי לבין העיניים הקטנות שלו.
האם הוא נמצא בתוך הרגע, חווה אינטימיות אמיתית עם הבחורה שרוקדת מולו? או שהוא נמצא מחוץ לסיטואציה ומזייף אינטימיות? קשה להכריע, גם ממרחק כל כך קצר. נדמה לי שחשתי במחיצה בלתי נראית בינו לבינה, אבל טבעי שמחיצה כזאת תתקיים, ונראה שהבחורה לא הבחינה בה, וכעבור כמה שניות ארצי כבר היה במקום אחר. אפשר לשחרר אנחת רווחה, מהולה במשקע זעיר של החמצה. באיזשהו מקום, קטן ומודחק, אפילו מי שאדיש לקסמיו של ארצי, אפילו מי שנרתע ממנו לפעמים, היה רוצה שהזמר יגיש את המיקרופון אל פיו ויכריח אותו לשיר, בנוכחות 4,500 איש, “כי אנייייייייי נבראתיייייייייי לך”.
אוהב להכפיל, להכפיל
אפרופו “תרשום־תרשום, רושם־רושם”: אחת ההתניות הכי בולטות בהופעה של ארצי, אם לא ההתניה הבולטת ביותר, היא הנטייה הכמעט אובססיבית שלו להכפיל כל דבר. זה קורה כמובן במלות השירים: “תרשום תרשום”, “טלפני טלפני”, “הלהקה ניגנה בכוח כוח את עצמה / והשדר צרח הפאנק הפאנק חזר לעיר” (מתוך “נצמדנו”). ההכפלה מתרחשת גם באקט השירה עצמו. ארצי אוהב לשיר משפט, ואז לחזור עליו, או על מלות המפתח מתוכו, כעבור שבריר שנייה. באלבומים שלו הוא מניח שני ערוצי שירה זה על זה כך שהמשפט המוכפל מזנק קדימה עוד לפני שהמשפט המקורי נגמר, ובהופעה הוא אוהב לחזור כהד על משפטים ששרים חברי הלהקה שלו, בעיקר בנו בן ופיטר רוט.
אהבת ההכפלה של ארצי בולטת מאוד גם בתפקוד של הלהקה שלו, שהאלמנט הכי בולט בה הוא הימצאותם של שני מתופפים. קרן טפרברג הצטרפה ללהקה אחרי שמאיר ישראל הנצחי שבר את ידו, נשארה אחרי שישראל החלים, ומרגישים שארצי מתענג - מה מתענג, עף - על התיפוף הכפול שהתהווה במקרה. אבל גם כשהזרקור עובר לכלי בודד ולירי כמו הפסנתר ארצי דואג מיד להכפיל אותו. זה קרה למשל ב”שדות של אירוסים”, שבו בן ארצי הוריד את הגיטרה שלו, זינק אל מאחורי הפסנתר והצטרף אל הפסנתרן הקבוע טל פורר בביצוע מסורבל של ארבע ידיים (ואפילו חמש כשארצי בעצמו הצטרף לנגינה).
אובססיית ההכפלה של ארצי מייצגת את מה שמפריע לי במוסיקה שהוא יוצר ב–30 השנים האחרונות. רוב הזמן השירים שלו נשמעים לי עמוסים מדי, נפוחים מדי, ומאחר שההשראה המוסיקלית שנחה על ארצי הצעיר והפכה אותו למלחין בחסד נעלמה כמעט כליל מהלחנים שלו בשני העשורים האחרונים, כל ההכפלות האלה מתרחשות בשירים שהתוכן המלודי שלהם דל למדי. התוצאה היא שירים שיש בהם שילוב בעייתי בין הרבה מדי (עומס יתר של כלים, תחושה של סירבול וכובד) למעט מדי (צליל שטוח ומיושן ונגינה חסרת ייחוד). בשביל מי שאוהב את המוסיקה שלו עם מקדם בהירות גבוה, השילוב הזה יכול להישמע לפעמים ממש מאוס.
אהבת ההכפלה של ארצי לא מתקיימת רק במישור המוסיקלי. היא נוכחת גם במישור האמוציונלי. הגודש הרגשי שמתפרץ מהשירים שלו והחשיפה הבלתי מתפשרת שקיימת בהם יכולים למשוך או להרתיע, ואף על פי שאני אוהב את החופש והייצריות שמאפיינים את הכתיבה של ארצי, אני נוטה מעט יותר לצד הנרתע. אני מרגיש הרבה פעמים, אם לצטט שורה שלו, שהוא מתפשט גם כשלא חם. ההתפשטות הזאת הכניסה אותו ללבם של המוני ישראליות וישראלים, אבל אחרים, ובהם אני, מוצאים את עצמם נבוכים מול האמן המתערטל.
רגע של אימה
עם השק הזה על הכתפיים, לא פלא שלא לקחתי את עצמי מעולם להופעה של ארצי במחוז הקיסרות שלו. האמפי בקיסריה הוא מגבר רגשות עצום, ובהופעה של אמן אמוציונלי וטוטאלי כמו ארצי, מול קהל אמוציונלי וטוטאלי כמו הקהל שלו, על אחת כמה וכמה. לפני ההופעה הועלתה הסברה הפסיכולוגיסטית שמה שמפחיד אותי זה שאני איהנה, אבל אני חושב שהתרחיש ההפוך - לשבת חמוץ בין האלפים המאושרים - היה הדבר המפחיד באמת.
למעשה, אני בטוח שלא פחדתי ליהנות מפני שבתחילת ההופעה באמת נהניתי וזאת היתה הרגשה נעימה. השיר “תתארו לכם” הוא דוגמה נהדרת. זה אחד השירים היפים שארצי הוציא בשנים האחרונות, והיה תענוג להקשיב לו מבצע אותו. הוא שר מצוין, הרבה יותר טוב ממה שדימיינתי. רוב בני המחזור של ארצי, הזמרים בני ה–60 פלוס, איבדו זה כבר את כוח הדחיפה הווקאלי שלהם. כוח הקול של ארצי, לעומת זאת, השתמר בצורה מרשימה מאוד.
גם השילוב של שירי האלבום החדש “אושר אקספרס” בתוך רצפי הלהיטים הגדולים מן העבר היה מוצלח מאוד. גם בכך ארצי נבדל מרוב הקולגות שלו. הם נוטים להחביא את השירים החדשים שלהם ולהיבנות על תהילת השירים הישנים, ואילו הוא מנפנף בחדשים לא פחות מאשר בישנים. הוא עושה את זה בחוכמה: משלב שיר חדש (“מדבר מהלב” למשל) בתוך להיט ישן (“ארץ חדשה”) וכך טוען אותו בחשמל שאולי היה חסר לו אילו היה מושר בנפרד.
אבל ככל שההופעה התמשכה, מפלס ההנאה הלך ופחת. שתי בעיות מז’וריות זקפו את ראשן. האחת היתה הנגינה של הלהקה. אי אפשר לבוא בטענות לנגנים: הם עשו את המוטל עליהם והפיקו את הצליל המנופח שארצי אוהב ואני לא. בעיה שנייה, חמורה יותר, היתה הטיילת של ארצי בתוך הקהל. נכון, הוא המציא את ה–Move הזה, וייתכן שאלמלא המציא אותו אי אז בשנות ה–80 לא היה נהפך לקיסר הגדול של קיסריה. אני גם מודה שבשעה הראשונה של ההופעה היה משהו מרענן ומשחרר בקריעת המסך שמפריד בין האמן לקהל ובאהבה האינסופית שהאנשים הרעיפו על ארצי. אבל ארצי לא הסתפק בשתיים־שלוש ירידות אל הקהל, אלא עשה זאת שוב ושוב, שבע או שמונה פעמים במהלך הערב.
כשזה קרה בפעם הרביעית זה כבר היה מעייף, ובפעם השישית זה חיסל את ההופעה כאירוע אמנותי והפך אותה למשהו אחר. נרשם גם רגע אחד של אימה, שבו ארצי רקח מחרוזת מזעזעת של “זה מה שנשאר” ו”What a Wonderful World” וסיים אותה בהכרזה “What a fucking wonderful world”. לואי ארמסטרונג התהפך בקברו, וכמה מייאש היה להביט בקהל באותו רגע ולראות את השמחה הבלתי מסויגת באלפי העיניים.
להשיל, להשתחרר, להתחבר
ההופעה הזאת לא השאירה טעם של עוד, ובכל זאת הוחלט ללכת להופעה נוספת של ארצי בקיסריה. להכפיל את הרושם, כמו שהוא אוהב לעשות. סיבה אחת היתה הרצון לבדוק אם הרתיעה שהרגשתי בהופעה הראשונה לא היתה מוגזמת. סיבה שנייה היתה שההופעה הראשונה לא עזרה לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?
ההופעה השנייה, שהתקיימה שבועיים אחרי הראשונה, לא עזרה לפתור את סוגיית הרתיעה. להיפך. מצד אחד, הירידות התכופות של ארצי לקהל (אם כי פחות תכופות מאשר בהופעה הראשונה) לא עוררו בי את אותה רתיעה ולא ג
האם הוא חווה אינטימיות אמיתית עם הקהל או שהוא מביט על הכל מבחוץ? האם המופע שלו הידרדר לקרקס או לסדנת מודעות המונית? שני ביקורים בלב המיינסטרים המקומי מנסים לענות על החידה הישראלית הגדולה מכולן: שלמה ארצי בקיסריה
וזיכרוני הראשון, אם החום אינו מטעה אותי. הוא יורד מהבמה וחודר אל הקהל. מסתכל ימינה־שמאלה, הולך על הימין. מציע מים לאשה בשורה הראשונה, שואל “רוצה פקק צהוב או אדום?”. היא רוצה אדום, נותן לה, וממשיך לכבוש ת’אמפי. “אוהב אותך אולסי”, אומר כשמתקרב לכדורסלן העבר הענק. ובחורה אחת נרגשת, חזה גדול בגופייה קטנה, נראית המומה לחלוטין כשהוא חולף על פניה בדרך אל עוד מעריץ מאושר.
רגע, הלחן לא נכון. הסצינה הזאת - שלקוחה מתוך הירידה הרביעית או החמישית של שלמה ארצי אל הקהל באחת ההופעות האחרונות שלו בקיסריה - התרחשה לצלילי “אני נבראתי לך”, לא לצלילי “ירח”. או שזה היה בעצם “היא לא יודעת מה עובר עלי”? הטמפרטורה באמפי היתה כל כך גבוהה, גם מבחינה אקלימית אבל בעיקר מבחינת יחסי האמן וקהלו, שקשה לזכור מה בדיוק ארצי שר.
כך או כך, הוא התקדם לאטו לאורך המעבר המעגלי שמפריד בין הכיסאות הסמוכים לבמה לבין שורות האבן של האמפי, עשה תנועה קטנה אך ברורה של “אל תקפצי עלי” למעריצה שהתכוונה לזנק לעברו (היא צייתה), והתקדם - הו לא! - היישר לעבר הכיסא שלי. מה עושים? דבר ראשון: מפסיקים לשלב ידיים. ארצי מזהה מקילומטרים גברים שיושבים בשילוב ידיים - נשים בהופעות שלו אף פעם לא יושבות כך - ואז נעמד מולם ועושה פוזה של “אדוני, לא הגיע הזמן להפסיק להיות כל כך עצור?”
שלמה ארצי בקיסריה. לשבת חמוץ בין האלפים המאושרים היה הדבר המפחיד באמת. צילום: דניאל צ'צ'יק
אז הידיים נחלצו משילובן, וההיגיון אמר שאם ארצי יעצור באזור שלי, הוא יתביית קודם כל על הזוג הדתי שיושב לידי. הגבר, עם שפם וסנדלים של פעם, יושב בשילוב ידיים, עיוור לסכנה. הוא לא יודע מה עומד לעבור עליו. אבל ארצי פוסח עליו משום מה ונעצר ליד הבחורה שרוקדת מהעבר השני שלי. “תרשום, תרשום”, אני חושב כשהוא עומד מטר וחצי ממני, ומשיב מיד: “רושם, רושם”. אבל אני לא זוכר הרבה מהסצינה. בעיקר את הפער המפתיע בין הפנים הגדולות של ארצי לבין העיניים הקטנות שלו.
האם הוא נמצא בתוך הרגע, חווה אינטימיות אמיתית עם הבחורה שרוקדת מולו? או שהוא נמצא מחוץ לסיטואציה ומזייף אינטימיות? קשה להכריע, גם ממרחק כל כך קצר. נדמה לי שחשתי במחיצה בלתי נראית בינו לבינה, אבל טבעי שמחיצה כזאת תתקיים, ונראה שהבחורה לא הבחינה בה, וכעבור כמה שניות ארצי כבר היה במקום אחר. אפשר לשחרר אנחת רווחה, מהולה במשקע זעיר של החמצה. באיזשהו מקום, קטן ומודחק, אפילו מי שאדיש לקסמיו של ארצי, אפילו מי שנרתע ממנו לפעמים, היה רוצה שהזמר יגיש את המיקרופון אל פיו ויכריח אותו לשיר, בנוכחות 4,500 איש, “כי אנייייייייי נבראתיייייייייי לך”.
אוהב להכפיל, להכפיל
אפרופו “תרשום־תרשום, רושם־רושם”: אחת ההתניות הכי בולטות בהופעה של ארצי, אם לא ההתניה הבולטת ביותר, היא הנטייה הכמעט אובססיבית שלו להכפיל כל דבר. זה קורה כמובן במלות השירים: “תרשום תרשום”, “טלפני טלפני”, “הלהקה ניגנה בכוח כוח את עצמה / והשדר צרח הפאנק הפאנק חזר לעיר” (מתוך “נצמדנו”). ההכפלה מתרחשת גם באקט השירה עצמו. ארצי אוהב לשיר משפט, ואז לחזור עליו, או על מלות המפתח מתוכו, כעבור שבריר שנייה. באלבומים שלו הוא מניח שני ערוצי שירה זה על זה כך שהמשפט המוכפל מזנק קדימה עוד לפני שהמשפט המקורי נגמר, ובהופעה הוא אוהב לחזור כהד על משפטים ששרים חברי הלהקה שלו, בעיקר בנו בן ופיטר רוט.
אהבת ההכפלה של ארצי בולטת מאוד גם בתפקוד של הלהקה שלו, שהאלמנט הכי בולט בה הוא הימצאותם של שני מתופפים. קרן טפרברג הצטרפה ללהקה אחרי שמאיר ישראל הנצחי שבר את ידו, נשארה אחרי שישראל החלים, ומרגישים שארצי מתענג - מה מתענג, עף - על התיפוף הכפול שהתהווה במקרה. אבל גם כשהזרקור עובר לכלי בודד ולירי כמו הפסנתר ארצי דואג מיד להכפיל אותו. זה קרה למשל ב”שדות של אירוסים”, שבו בן ארצי הוריד את הגיטרה שלו, זינק אל מאחורי הפסנתר והצטרף אל הפסנתרן הקבוע טל פורר בביצוע מסורבל של ארבע ידיים (ואפילו חמש כשארצי בעצמו הצטרף לנגינה).
אובססיית ההכפלה של ארצי מייצגת את מה שמפריע לי במוסיקה שהוא יוצר ב–30 השנים האחרונות. רוב הזמן השירים שלו נשמעים לי עמוסים מדי, נפוחים מדי, ומאחר שההשראה המוסיקלית שנחה על ארצי הצעיר והפכה אותו למלחין בחסד נעלמה כמעט כליל מהלחנים שלו בשני העשורים האחרונים, כל ההכפלות האלה מתרחשות בשירים שהתוכן המלודי שלהם דל למדי. התוצאה היא שירים שיש בהם שילוב בעייתי בין הרבה מדי (עומס יתר של כלים, תחושה של סירבול וכובד) למעט מדי (צליל שטוח ומיושן ונגינה חסרת ייחוד). בשביל מי שאוהב את המוסיקה שלו עם מקדם בהירות גבוה, השילוב הזה יכול להישמע לפעמים ממש מאוס.
אהבת ההכפלה של ארצי לא מתקיימת רק במישור המוסיקלי. היא נוכחת גם במישור האמוציונלי. הגודש הרגשי שמתפרץ מהשירים שלו והחשיפה הבלתי מתפשרת שקיימת בהם יכולים למשוך או להרתיע, ואף על פי שאני אוהב את החופש והייצריות שמאפיינים את הכתיבה של ארצי, אני נוטה מעט יותר לצד הנרתע. אני מרגיש הרבה פעמים, אם לצטט שורה שלו, שהוא מתפשט גם כשלא חם. ההתפשטות הזאת הכניסה אותו ללבם של המוני ישראליות וישראלים, אבל אחרים, ובהם אני, מוצאים את עצמם נבוכים מול האמן המתערטל.
רגע של אימה
עם השק הזה על הכתפיים, לא פלא שלא לקחתי את עצמי מעולם להופעה של ארצי במחוז הקיסרות שלו. האמפי בקיסריה הוא מגבר רגשות עצום, ובהופעה של אמן אמוציונלי וטוטאלי כמו ארצי, מול קהל אמוציונלי וטוטאלי כמו הקהל שלו, על אחת כמה וכמה. לפני ההופעה הועלתה הסברה הפסיכולוגיסטית שמה שמפחיד אותי זה שאני איהנה, אבל אני חושב שהתרחיש ההפוך - לשבת חמוץ בין האלפים המאושרים - היה הדבר המפחיד באמת.
למעשה, אני בטוח שלא פחדתי ליהנות מפני שבתחילת ההופעה באמת נהניתי וזאת היתה הרגשה נעימה. השיר “תתארו לכם” הוא דוגמה נהדרת. זה אחד השירים היפים שארצי הוציא בשנים האחרונות, והיה תענוג להקשיב לו מבצע אותו. הוא שר מצוין, הרבה יותר טוב ממה שדימיינתי. רוב בני המחזור של ארצי, הזמרים בני ה–60 פלוס, איבדו זה כבר את כוח הדחיפה הווקאלי שלהם. כוח הקול של ארצי, לעומת זאת, השתמר בצורה מרשימה מאוד.
גם השילוב של שירי האלבום החדש “אושר אקספרס” בתוך רצפי הלהיטים הגדולים מן העבר היה מוצלח מאוד. גם בכך ארצי נבדל מרוב הקולגות שלו. הם נוטים להחביא את השירים החדשים שלהם ולהיבנות על תהילת השירים הישנים, ואילו הוא מנפנף בחדשים לא פחות מאשר בישנים. הוא עושה את זה בחוכמה: משלב שיר חדש (“מדבר מהלב” למשל) בתוך להיט ישן (“ארץ חדשה”) וכך טוען אותו בחשמל שאולי היה חסר לו אילו היה מושר בנפרד.
אבל ככל שההופעה התמשכה, מפלס ההנאה הלך ופחת. שתי בעיות מז’וריות זקפו את ראשן. האחת היתה הנגינה של הלהקה. אי אפשר לבוא בטענות לנגנים: הם עשו את המוטל עליהם והפיקו את הצליל המנופח שארצי אוהב ואני לא. בעיה שנייה, חמורה יותר, היתה הטיילת של ארצי בתוך הקהל. נכון, הוא המציא את ה–Move הזה, וייתכן שאלמלא המציא אותו אי אז בשנות ה–80 לא היה נהפך לקיסר הגדול של קיסריה. אני גם מודה שבשעה הראשונה של ההופעה היה משהו מרענן ומשחרר בקריעת המסך שמפריד בין האמן לקהל ובאהבה האינסופית שהאנשים הרעיפו על ארצי. אבל ארצי לא הסתפק בשתיים־שלוש ירידות אל הקהל, אלא עשה זאת שוב ושוב, שבע או שמונה פעמים במהלך הערב.
כשזה קרה בפעם הרביעית זה כבר היה מעייף, ובפעם השישית זה חיסל את ההופעה כאירוע אמנותי והפך אותה למשהו אחר. נרשם גם רגע אחד של אימה, שבו ארצי רקח מחרוזת מזעזעת של “זה מה שנשאר” ו”What a Wonderful World” וסיים אותה בהכרזה “What a fucking wonderful world”. לואי ארמסטרונג התהפך בקברו, וכמה מייאש היה להביט בקהל באותו רגע ולראות את השמחה הבלתי מסויגת באלפי העיניים.
להשיל, להשתחרר, להתחבר
ההופעה הזאת לא השאירה טעם של עוד, ובכל זאת הוחלט ללכת להופעה נוספת של ארצי בקיסריה. להכפיל את הרושם, כמו שהוא אוהב לעשות. סיבה אחת היתה הרצון לבדוק אם הרתיעה שהרגשתי בהופעה הראשונה לא היתה מוגזמת. סיבה שנייה היתה שההופעה הראשונה לא עזרה לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?
ההופעה השנייה, שהתקיימה שבועיים אחרי הראשונה, לא עזרה לפתור את סוגיית הרתיעה. להיפך. מצד אחד, הירידות התכופות של ארצי לקהל (אם כי פחות תכופות מאשר בהופעה הראשונה) לא עוררו בי את אותה רתיעה ולא ג
