נסו לדמיין את עצמכם בסיטואציה כזו:
אתם רזים, ומשוכנעים שהרזון שלכם הוא הסיבה לכך שיש לכם חברים, אהבה, עבודה טובה וכו'. אתם עושים כל מה שאתם יכולים כדי לשמור על עצמכם רזים. במסעדה, כשכולם מזמינים סטייקים עסיסיים עם צ'יפס, אתם מבקשים חזה עוף על הגריל, עם סלט, ורוטב בצד בבקשה. גם בבית אתם לא מפצים את עצמכם וכשבא לכם לאכול אתם לוקחים מסטיק ללא סוכר, או יוצאים לריצה. אתם נמצאים במצב תמידי של רעב פיזי ונפשי ודחיית סיפוקים אינסופית. כל פעם שאתם שוב מוותרים על הקינוח ולא טועמים אפילו, אתם משכנעים את עצמכם שזה שווה, שבזכות זה יש לכם חברים , אהבה ועבודה ולא תוותרו על כל זה בשביל ביס. מדי פעם אתם פוגשים שמן אומלל שאוכל בלי חשבון ושונא את עצמו. זו הזדמנות נפלאה להזכיר לעצמכם עד כמה זה שווה ואולי לפתוח בכמה ימי קיזוז כי ממש נסחפתם בשבוע האחרון עם הכמויות של החסה. אולי זאת גם הזדמנות להציל את הנשמה הטהורה ולהרצות לו במשך שעה על הקשר בין תזונה ומחלות. הוא הרי בטוח לא יודע את זה, אחרת הוא לא היה נראה כמו שהוא נראה. ואז, פתאום, יום אחד, מפציעה לחייכם השמנה היפה. היא יושבת מולכם בבית הקפה, יפהפיה, לבושה בטעם, מוקפת חברים, צוחקת ומקרינה אהבה, השלמה ואושר שאתם רק הייתכם יכולים לחלום עליהם. אתם דוחקים בצלע הבולטת של חברתכם האנורקטית ומלחששים "תראו את הדבה, איך היא מרשה לעצמה לאכול גלידה". זה נותן לכם הרגשה טובה לדקה וחצי בערך, או עד הלגימה הבאה של ה"קפה עם חלב סויה דל שומן וסוכרזית". בעוד אתם יושבים שם ומתכננים את הריצה של הערב שנועדה לשרוף את הקלוריות של חלב הסויה, מגיע בחור חמד ומחבק מאחור את השמנה ומדביק לה נשיקה בצוואר. החבר שלה. הוא מתיישב לידה וחולק איתה את הגלידה, הם מאכילים אחד את השני בכפית וצוחקים. אתם מתחילים לקלוט שמשהו כאן לא מסתדר. האהבה שלהם ממלאת את בית הקפה ואי אפשר להתעלם ממנה. משהו כאן לא הוגן. איך זה יתכן שאתם, שעובדים כל כך קשה ומוותרים על כל כך הרבה מצליחים להשיג פחות מאשר אותה יפהפיה שברור שאינה מוותרת על אף אחת מהנאות החיים? זה לא הוגן, זה מכעיס, זה ממלא אתכם מרירות ואם זו לא קנאה, אני לא יודעת מה כן... ברור שזה לא נכון לכל הרזים, אבל אם תשימו לב, תראו שזה נכון בעיקר למטיפים, למזלזלים וללועגים. מי ששלם עם עצמו ועם חייו לא מרגיש צורך להתערב בחיים של אחרים...