שאני אספר מה עשיתי עם Foxtrot בכתה?
יאללה, לא קשור אבל סיפור סיפור: כתתנו המהוללה נחלקה לשתי קבוצות: הפריקים (שלעיתים כינו אותם כרמליסטים, למרות שרובם באו מקרית אליעזר - חיפה, למי שלא הבין...) והיורמים. ההבדל היה: ג'נסיס-יס-קרימזון-אי.אל.פי מול בוני M, בי ג'יז ודונה סאמר (ד"א, היה לה קול ענק). על הקבוצה השנייה, נמנה בין היתר גדול זמרי הפסטיגלים, משה דץ, שהיה לו הכבוד ללמוד איתי באותה כיתה מ א' עד יב'. דץ היה מתווכח איתנו על מוסיקה. מה אתם מבינים, הוא היה אומר, מה שאתם שומעים שה רעש ועוד באנגלית. אתה, אמרנו לו, תהיה כל חייך זמר של פסטיגלים ועד גיל 50 תשיר שירי ילדים. נו... לא היינו רחוקים, כמו שאתה ודאי יודע... אה קיצר, בשעור אנגלית היינו צריכים להעביר לכיתה שעור. משהו כמו רפראט באוניברסיטה. החלטנו, ידידי שהיה משוגע על ג'נסיס כמוני, להביא להם אותה בקטנה. הבאנו פטיפון מהבית, הנחנו עליו את Supper's ready והעברנו 50 דקות של מוסיקה וניתוחים מלומדים על האפוקליפסה והמשמעות שלה. מי יודע, אולי כבר אז נזרעו זרעי הפורענות שהפכו אותי לא רק לחובב רוק מתקדם אלא גם לחוקר נצרות, אבל זה סיפור אחר. המורה התפלצה, התלמידים מהאגף הפריקי התמוגגו, דץ וחבריו היורמים צרחו שאי אפשר עם הרעש הז, ואני וידידי רק הצטערנו שלא הבאנו גם את התחפושת של גבריאל. במחשבה לאחור, זה היה מושלם אם היינו אומרים יחד: A Flower? ובוקעים מתוך הפרח כמו האיש הענק ההוא. חבל, אולי בגלגול הבא או בתכנית התחפושות של אורנה, אשתו של... יקי