ומה אני עז?
זה היה חרא של יום,השמש המעצבנת טגנה לי את הכתפים לצבע הרגיל שלהם אלא שהפעם היה חידוש מסוים והאדום לא נראה ממש כמו סלק אלא יותר כמו סגול אפרורי. כל אותו היום הסתובבתי בשוק של נתניה,דיברתי עם מבטא עמום והסתכלתי על אנשים במבט קשוח כדי להיטמע בין כולם. כמו בכל התקופה האחרונה המצב היה בקנטים,ארונות החשמל היו ריקים ממפתחות (גם בפינה מאחורי האבן),הארנקים הוחזקו קרוב לחזה והפלאפונים כבר הפכו להיות איבר קבוע ליד הביצים. הרגשתי חרא והפלאפל שאכלתי אצל שלמה הועיל מאוד להרגשתי זו. הייתי על סף יאוש. אמרתי לעצמי שבטח ביבי אשם,הוא וכל הסויאליזם שלו, שקלתי אפילו להצביע לליכוד בבחירות הקרובות מרוב עצבים. הערב ירד על השוק.הירקנים סחבו פנימה את הירקות הססגוניים,מנקי הזבל טאטאו את הרחוב ומוכרי הבשר הכניסו את הסחורה החדשה למקרר תוך כדי הקפאת קולות המייאו- אווירה של נינוחות עמדה באוויר. הלכתי בסמטאות הריקות,מקלל את מר גורלי ומבלי משים רגלי נתקלה באבן ונפלתי היישר על מכסה המנוע של רכב קטן שיכולתי להשבע שהוא שייך למישהי שהכרתי. כשאפי תקוע במכסה המנוע,כולו זולג דם,נשברתי. בכיתי כמו ילד.צעקתי וקיללתי ובכיתי על כל השנים הרעות ועל הזמן שביזבזתי בשטויות ועל הלימודים שלא למדתי ועכשיו כבר מאוחר מדי ועל הבובה דובי שנתלשה לו העין ועל כסף שאין ועל חוסר בבת זוג או בבן זוג או במשהו אנושי או קרוב לכך שיחלוק איתי את יצועי בלילות (אז גם נזכרתי שאין לי יצועים בלילות ושבעצם אני לא יודע בכלל מה זה יצועים ובכיתי עוד). ואז,רגע לפני היאוש,ממש על סיפה של תהום,גמלה בליבי ההחלטה. זאת הייתה החלטה מסוג ההחלטות שהן החלטות שמהוות ציון דרך אמיתי וגורלי באשר לעתידך.החלטות שאתה מחליט אותן ויודע שתדבק בהן עד סוף חייך יהא מה שיהא. החלטתי שאני נגמל מזה.מהכל.שם את כל מה שהיה עד היום מאחורי.יוצא לחיים חדשים,לא מסתכל אחורה יותר.ההוא שהשארתי מאחור מת מבחינתי.זהו.קאפיש.נגמר. ואז הרמתי את הראש.