הכל לטובה (?)
עבר עלי אחד הלילות הזוועתיים ביותר שידעתי במשך אוטוטו 18 שנותיי. השארתי את התיק עם הארנק וכל הדברים החשובים ברכב (בבקשה בלי הטפות, זאת לא בדיוק היתה אשמתי וגם שמעתי אותן מספיק). פרצו לרכב, לקחו הכל. יימח שמם. כרטיס אשראי, תעודת זהות, כרטיס קופ"ח, כרטיס נסיעות של השירות, מפתחות, כסף, משקפי שמש, מלאן תמונות פספורט ומזכרות. "ברוכה הבאה לנתניה" אמרו לי במשטרה. לא העלה לי גיחוך. והכל היה כלכך מאוחר, ביום שהתחיל דיי מחורבן. החברות מדירת השירות היו צריכות לפתוח לי את הדלת ב3 לפנות בוקר, ולראות אותי עם עיניים אדומות, חנוקה מדמעות. מה כבר אפשר להגיד במצב כזה? אבל מסתבר שאפשר. כן, באסה-באסה (מילים עדינות כלכך, אתם לא יודעים איזה קללות עסיסיות אני שומעת בזמן האחרון), אבל מה שקורה וקרה- צריך לקרות. נכון? כי מהם כל הנ"ל? כרטיסים שאפשר להנפיק שוב? מפתח לשיכפול? פספורטים שאני יכולה לבקש שוב מחברים? אז כן- תודה לאל, מי שלא יהיה, שמדובר בדברים חומריים בלבד. כי אותי לימדו, וכרגע מזכירים לי את זה שוב ושוב, שלא מתעסקים עם חשבונותיו של הקדוש-ברוך-הוא. שאם זה קרה לי- זה היה צריך לקרות, והכאב וההלם האלו יכלו לבוא גם באופן פיזי, וגם בעוד אופנים שאני לא רוצה לחשוב עליהם. וזה מעודד אותי. כי "יהיה טוב" סתמי ממש לא עושה את העבודה כמו שצריך. התאוריה הזאת, שאומרת לי ש"כן, מגיע לי. עשיתי דברים (ואני לא מדברת דווקא על אי-קיום יתר"ג מצוות וכדו', אלא אפילו על דברים 'לא מוסריים' נקרא לזה, אם זה שקרים ואם זה דיבורים מאחורי הגב ועוד) וקיבלתי את העונש. וואחד עונש. ושוב, איזה מזל שעד סוף השבוע (וגם זה בהגזמה), כבר יהיו לי הדברים הבסיסיים שהיו לי שם, בתיק העשוק, ולא חלילה מדובר על איזו עצם שבורה. לא הכל טוב, אבל הכל לטובה". ברסלבי משו, הא? אבל זה הדבר היחיד שאני אוכל להיאחז בו בנתיים, וגורם לי להישאר שפויה. כי יעידו עליי חבריי הקרובים מהפורום, שהרגע הטיפשי והפזיז הזה- של השארת תיק ברכב (אלוהים שבשמיים, בחיי שרציתי לקחת אותו) כלכך לא אופייני לי. לוקח לי שעה לחשוב על כל דבר קטן שאני עושה, אם כדאי או לא כדאי, ומה יהיו ההשלכות. ורגע אחד קטן של חוסר תשומת לב (ועוד כמה גורמים, נו) ופאקינג שיט, סיוט. אבל אין, פשוט אין לי דרך אחרת להסביר את זה. אם הייתם אומרים לי שאני אדבר ככה לפני שבוע, הייתי מרעיפה "שכחו מזה". אולי יש לי סטיקר קטן על הפלא' (שהוא הדבר היחיד שהיה עלי, אגב)- 'ויש עניין שנתהפך הכל לטובה', אבל מי מאמין בשטות הזאת?.. מצטערת, אבל אין לי דרך אחרת לעידוד עצמי. תסבלו בשקט.
עבר עלי אחד הלילות הזוועתיים ביותר שידעתי במשך אוטוטו 18 שנותיי. השארתי את התיק עם הארנק וכל הדברים החשובים ברכב (בבקשה בלי הטפות, זאת לא בדיוק היתה אשמתי וגם שמעתי אותן מספיק). פרצו לרכב, לקחו הכל. יימח שמם. כרטיס אשראי, תעודת זהות, כרטיס קופ"ח, כרטיס נסיעות של השירות, מפתחות, כסף, משקפי שמש, מלאן תמונות פספורט ומזכרות. "ברוכה הבאה לנתניה" אמרו לי במשטרה. לא העלה לי גיחוך. והכל היה כלכך מאוחר, ביום שהתחיל דיי מחורבן. החברות מדירת השירות היו צריכות לפתוח לי את הדלת ב3 לפנות בוקר, ולראות אותי עם עיניים אדומות, חנוקה מדמעות. מה כבר אפשר להגיד במצב כזה? אבל מסתבר שאפשר. כן, באסה-באסה (מילים עדינות כלכך, אתם לא יודעים איזה קללות עסיסיות אני שומעת בזמן האחרון), אבל מה שקורה וקרה- צריך לקרות. נכון? כי מהם כל הנ"ל? כרטיסים שאפשר להנפיק שוב? מפתח לשיכפול? פספורטים שאני יכולה לבקש שוב מחברים? אז כן- תודה לאל, מי שלא יהיה, שמדובר בדברים חומריים בלבד. כי אותי לימדו, וכרגע מזכירים לי את זה שוב ושוב, שלא מתעסקים עם חשבונותיו של הקדוש-ברוך-הוא. שאם זה קרה לי- זה היה צריך לקרות, והכאב וההלם האלו יכלו לבוא גם באופן פיזי, וגם בעוד אופנים שאני לא רוצה לחשוב עליהם. וזה מעודד אותי. כי "יהיה טוב" סתמי ממש לא עושה את העבודה כמו שצריך. התאוריה הזאת, שאומרת לי ש"כן, מגיע לי. עשיתי דברים (ואני לא מדברת דווקא על אי-קיום יתר"ג מצוות וכדו', אלא אפילו על דברים 'לא מוסריים' נקרא לזה, אם זה שקרים ואם זה דיבורים מאחורי הגב ועוד) וקיבלתי את העונש. וואחד עונש. ושוב, איזה מזל שעד סוף השבוע (וגם זה בהגזמה), כבר יהיו לי הדברים הבסיסיים שהיו לי שם, בתיק העשוק, ולא חלילה מדובר על איזו עצם שבורה. לא הכל טוב, אבל הכל לטובה". ברסלבי משו, הא? אבל זה הדבר היחיד שאני אוכל להיאחז בו בנתיים, וגורם לי להישאר שפויה. כי יעידו עליי חבריי הקרובים מהפורום, שהרגע הטיפשי והפזיז הזה- של השארת תיק ברכב (אלוהים שבשמיים, בחיי שרציתי לקחת אותו) כלכך לא אופייני לי. לוקח לי שעה לחשוב על כל דבר קטן שאני עושה, אם כדאי או לא כדאי, ומה יהיו ההשלכות. ורגע אחד קטן של חוסר תשומת לב (ועוד כמה גורמים, נו) ופאקינג שיט, סיוט. אבל אין, פשוט אין לי דרך אחרת להסביר את זה. אם הייתם אומרים לי שאני אדבר ככה לפני שבוע, הייתי מרעיפה "שכחו מזה". אולי יש לי סטיקר קטן על הפלא' (שהוא הדבר היחיד שהיה עלי, אגב)- 'ויש עניין שנתהפך הכל לטובה', אבל מי מאמין בשטות הזאת?.. מצטערת, אבל אין לי דרך אחרת לעידוד עצמי. תסבלו בשקט.
