אתמול בבוקר יצאתי לרוץ בפארק.
אני לא אצנית, מדריכת אירובי, או מדריכת ספיניג. אני רצה כי אני אוהבת את השקט בפארק. את הזמן לעצמי. את המוזיקה באייפוד שלי. וגם כי קראתי איפה שהוא שחשוב לשמור על כושר גופני. אבל אני סוטה מהעיקר, הפוסט הזה הוא לא עלי. אחרי 20 דקות ריצה כבר היה לי לא קל. אמרתי לעצמי, עוד קצת, רק עד הספסל האדום שבקצה השביל. כשהגעתי לספסל האדום אמרתי לעצמי, עוד קצת, עד שייגמר השיר של קוליו. כשנגמר השיר של קוליו, ראיתי שאני לא רחוקה מערוגת הצבעונים היפה, אז אמרתי נו טוב, נמשיך עד ערוגת הצבעונים. ככה יצא שרצתי כמעט שעה, עם מטרות קטנות וניתנות להשגה באמצע. כבר אמרתי שאני לא טיפוס אתלטי? אני מעיזה להציע לך תיאוריה חלופית. יכול להיות שהמכר הזה הוא לא בן זונה מניאק שמתכנן לבגוד בעוד חמש שנים. יכול להיות שהוא יצור אנושי, קצת פחדן, שכשהוא חושב על "התחייבות לכל החיים" השסתום השני בלב שלו מפסיק לפעול. זה מפחיד. זה גדול עליו. הוא תמיד אמר לעצמו שהוא טיפוס שלא בנוי למחוייבות. והנה, עכשיו ישנה אישה, שהוא אוהב, שהוא אשכרה יכול לדמיין אותה אמא לילדיו. שהוא ממש רואה את עצמו רוצה לחיות לצידה. אבל הפחד הזה. המחוייבות הזו. מה עושים? אולי נקבע לעצמי מטרות קצרות טווח? אני אגיד לה שהמתח המיני ביננו יישמר רק חמש שנים. חמש שנים אני יכול לדמיין לעצמי. זו מחוייבות שאני יכול לקחת על עצמי. ואולי אחרי חמש שנים, הוא לא ישבור לה את הלב. אלא הוא ישתנה, והיא תשתנה, והחיים שייבנו ביחד ימלאו אותו והוא לא יחפש עוד את הריגוש המיני עם אישה אחרת? מצד שני, בהחלט ייתכן שהוא סוציופט חסר רגש ומרוכז בעצמו, ושוב אני נותנת למי שלא מגיע לו להנות מהספק. אבל אני מעדיפה ככה, להאמין שרוב בני האדם אנשים טובים, ובאמת באמת משתדלים, כל אחד בדרכו לעשות את הדבר הנכון. יותר קל לי להמשיך לרוץ ככה. עם המחשבה הזו.