אמאשל נתנאל
New member
טילי הרשי לי להגיב (סליחה ארוך מאוד
אני גאה להיות אמא של... הרווחתי את זה בדם יזע והרבה דמעות יש לי שני ילדים שיהיו בריאים ויש לי הרבה ילדים בלב אם לא טעיתי בספירה יש לי 8 ילדים שלא זכו להיוולד - נקלטו ברחמי ונפלו מגיל 27 כשהתחתנתי עד גיל 39 שנולדה נעה חייה היו מאבק להיכנס להריון ולשמור את העובר בתוכי עד חודש תשיעי - לשמחתי פעמיים הצלחתי ותרשו לי להיות שוויצרית לרגע - הצליח לי בגדול יש לי שני ילדים מקסימים מתוקים אני חושבת שגם יפים - אבל מה לעשות מאוד מאוד שובבים איך לומר - מוציאים אותי מדעתי אנסה לתאר יציאה לסופר הם רבים מי ישב בעגלה הם שולחים ידיים לכל ממתק שהם רואים בדרך הם צועקים כשאנו יוצאים מהסופר אני כבר מוכנה למרוט את שערותי מרוב עצבים ועכשיו שביקור המכשפה מתקרב ואני עם P.M.S ממש מסוכן להתגרות בי יצאנו מהסופר והוא כרגיל לא מקשיב - תפסתי אותו ואמרתי בטון מאוד שקט אבל מאוד מסוכן" שאם הוא לא יפסיק מישהו יבכה היום וזו לא תהיה אני" מה אגיד לה הוא נרגע במיידי למדתי שדווקא הטון הזה השקט אבל מבשר הרעות עושה את העבודה - פליקים לא עוזרים (שלא תחשבי שלא ניסיתי) חמותי אומרת שגם בעלי היה ככה בתור ילד ותראו אותו היום שיא הרוגע (וגם זה מוציא אותי מדעתי - בפרט שהוא מנסה להרגיע אותי כשאני כועסת) אני חושבת שמה שרשמתי למעלה לגבי איבוד הזהות הוא נכון חלקית - זה גם עניין של סדר עדיפויות בחיים והיום הגענו למצב שסדר העדיפויות השתנה במקצת - כלומר הילדים תמיד יהיו ראשונים אבל צריך להשקיע גם קצת בעצמי ובזוגיות שלנו לגבי המבטים - אל תחשבי שאני לא מקבלת מבטים כאלו - כל אחד מביט כאילו אצלו הילדים ממושמעים ומצייתים לכל מה שהוריהם אומרים מי כמונו יודע שזה לא נכון מה שכן אנחנו בתור ילדים היינו פחות מפונקים יותר עצמאיים
אני גאה להיות אמא של... הרווחתי את זה בדם יזע והרבה דמעות יש לי שני ילדים שיהיו בריאים ויש לי הרבה ילדים בלב אם לא טעיתי בספירה יש לי 8 ילדים שלא זכו להיוולד - נקלטו ברחמי ונפלו מגיל 27 כשהתחתנתי עד גיל 39 שנולדה נעה חייה היו מאבק להיכנס להריון ולשמור את העובר בתוכי עד חודש תשיעי - לשמחתי פעמיים הצלחתי ותרשו לי להיות שוויצרית לרגע - הצליח לי בגדול יש לי שני ילדים מקסימים מתוקים אני חושבת שגם יפים - אבל מה לעשות מאוד מאוד שובבים איך לומר - מוציאים אותי מדעתי אנסה לתאר יציאה לסופר הם רבים מי ישב בעגלה הם שולחים ידיים לכל ממתק שהם רואים בדרך הם צועקים כשאנו יוצאים מהסופר אני כבר מוכנה למרוט את שערותי מרוב עצבים ועכשיו שביקור המכשפה מתקרב ואני עם P.M.S ממש מסוכן להתגרות בי יצאנו מהסופר והוא כרגיל לא מקשיב - תפסתי אותו ואמרתי בטון מאוד שקט אבל מאוד מסוכן" שאם הוא לא יפסיק מישהו יבכה היום וזו לא תהיה אני" מה אגיד לה הוא נרגע במיידי למדתי שדווקא הטון הזה השקט אבל מבשר הרעות עושה את העבודה - פליקים לא עוזרים (שלא תחשבי שלא ניסיתי) חמותי אומרת שגם בעלי היה ככה בתור ילד ותראו אותו היום שיא הרוגע (וגם זה מוציא אותי מדעתי - בפרט שהוא מנסה להרגיע אותי כשאני כועסת) אני חושבת שמה שרשמתי למעלה לגבי איבוד הזהות הוא נכון חלקית - זה גם עניין של סדר עדיפויות בחיים והיום הגענו למצב שסדר העדיפויות השתנה במקצת - כלומר הילדים תמיד יהיו ראשונים אבל צריך להשקיע גם קצת בעצמי ובזוגיות שלנו לגבי המבטים - אל תחשבי שאני לא מקבלת מבטים כאלו - כל אחד מביט כאילו אצלו הילדים ממושמעים ומצייתים לכל מה שהוריהם אומרים מי כמונו יודע שזה לא נכון מה שכן אנחנו בתור ילדים היינו פחות מפונקים יותר עצמאיים