הירהורי הורות

[יעל של עדי]

אוי נייטי תודה

הרגת אותי מצחוק עם התאור שלך על כל השנאה הזאת עם המעודדות. בדימיון שלי אני רואה את זה קורה הלכה למעשה, עם בגדי מעודדות וכו'. פשוט התגלגלתי מצחוק. יש לי שני בנים בוגרים ואני כל הזמן חושבת מה יקרה כשהם יתחתנו עם המכשיפה. ולבכור בהחלט יש פוטנציאל גבוה להביא מכשיפה. נראה לי אני אדפיס את מה שכתבת ואתלה על המקרר.

 

[sarity33]

נייטי

יקרה כמו תמיד אני מתחברת מאוד למה שכתבת. להגיד על הדברים שלך שהם חסרי פואנטה זה הדבר האחרון שאפשר. עבורי כאמא עם מודעות שנופלת כל הזמן במלכודת הזאת בקטש הזה שתארת - פתאום הדברים שלך שמו לי מן מראה כזו מול הפנים. הנה כאן הבעיה. הנה את לא סתם מרגישה במלכוד את לא סתם מרגישה לבד. הנטל הזה של ילד עם קושי וכל מה שנלווה לזה הוא משהו שאתה מאוד רוצה לחלוק אותו. כשאתה בא עם מודעות לזה בתחילה אתה מקבל חום ואהבה ועד מהרה אתה מגלה שזה היה למראית עין - בדיוק כמו שתארת הורים אחרים רואים בזה אות להיותך הורה בתפקוד לקוי והם ממנפים את עצמם למקום של ההורים המוצלחים. אם הייתי שומעת משהו אחר אומר את זה הייתי אולי חושדת בה שהיא רדופה אבל זו האמת כך זה קורה פעם אחר פעם. כשקראתי את הודעתך הייתי מופתעת מאוד שראית את זה ודווקא לא מהמקום של נסיון אישי. בהמשך פתאום עלתה בי מחשבה שכבר הייתי שם במקום הזה בקטש הזה - האובדן. הצורך לספר ולשתף בידיעה שמרבית האנשים לא יבינו למה זה כל כך כואב "ומה את בעצם עושה סיפור" והלבד שמתלווה לזה. מדהימה כתמיד דברייך החכמים עודדו אותי כנראה רק מעצם זה שמשהו מבין אותך. זו תחושה נדירה עבורי בשנים האחרונות תחילה עם האובדן ואחר כך עם ההתמודדות עם ילד שיש לו קשיים. מאתמול אני מנסה להגיב אבל המחשב ה *)^&*%&^&^ לא אפשר. ועוד משהו, לפעמים אני חושבת שזה שאני רואה את הדברים כמו שהם בצורה האמיתית שלהם הופכת אותי לאמא לקויה למה אני לא יכולה להיות בת יענה למה אני לא יוצאת מהמקום שהילדה שלי היא הדבר הכי מושלם שקיים. בעלי עושה את זה לעיתים אני ממש מקנאה בו. בעלי עד היום טוען שלטליה אין שום דבר הוא מסכים שהיא קשה אבל שזה יעבור עם הזמן. אני כולי כאן עם דמעות סתם רוצה לומר לך שדברייך מאוד נגעו בי לא על הכל מספיקה להגיב. נשיקות יקרה

 

[נעיתה]

הירהרתי בהירוהרי ליבך

וכן אכן כן כל ילד הוא סוג של קושי להוריו. שהגענו לארץ דורון הייה בן שבעה חודשים לערך ילד החלומות שלי. אני הייתי האמא המושלמת, מניקה ומחייכת , מקלחת וצוחקת הולכת לשרותים על קצות האצבעות, ישנה עקום אבל קמה רעננה, חלמתי נשמתי שאפתי את דורון, האליל הקטן והפרטי שלי. והמלאך שלי החזיר לי פי 1000 מונים, ילדון נוח שישן אוכל ומחייך... ואז משום מקום בגיל 10 חודשים יצא לו הדורון השני ואני הכלתי באהבה, גוננתי כמו אריה, הוא אף לא הייה אשם, זו תמיד הייתה הסביבה, השעה, הזמן, המקלחת, הדודה, הצעצוע.... וניסיתי לטפל וניסתי לעמוד על רגליים אחוריות מול כל הסביבה אבל הבנתי שזה מתיש אותי עוד יותר. ואז ניסיתי את האופצייה השלישית, ניסתי לשתף את הסביבה בקושי אבל בתמורה קיבלתי תגובות כאלה מתחמקות שהביעו חוסר ענין מובהק ואכן התבשמו להן מ"כשלוני" האימהי. אז כן כנראה זה חלק מההורות וזה עוד סוג של התמודדות ואולי באמת בחרתי את הפתרון היאדאלי שלי ויצרתי את הסטואציה הנוחה לי, אז נכון אנחנו מבלים הרבה ביחד בבית (מה זה חורף עכשיו

), וכן אנחנו מגלים מחדש אחד את השני והכי כן בביתי שלי אני מתמודדת עם סטואציות שונות בדרכי וטוב לי כל כך טוב לי ככה. אז אולי אחרי החופש (אחרי החגים כב

) זהו הייעד החדש... לנסות לצאת ולהתמודד עם הסביבה. אשמח לשמוע על הפניות למומחים בתחום, הייתי שמחה לבדוק ולנסות בכל זאת להקל עליו ולתת לו כילים להתמודד עם כעסים. אז יאלללה תציפו אותי

 

[ברבי28]

אנחנו היינו בסדנאת הורות של אדלר

לא יודעת אם זה שינה משהו בהתנהגות של נעם, אבל בטוח שעזר לי לקבל אותה, בעיקר אם אנחנו חיים על פי מודל הורות מסויים שהורישו לנו הורינו

 

[נעיתה]

ספרי קצת...

אולי נפתח שרשור נפרד בנושא כי פה כבר נהייה

אנחנו פנינו לייעוץ אצל מישהי שלמדה את השיטה, יש לי מה להגיד בנושא אבל זה שווה שרשור. אז יאללה תתכבדי לפתוח ולספר קצת על סדרת המפגשים.

 

[ברבי28]

אני קוראת פה ... וקצת מתביישת

כאילו יש לי ילדה מאתגרת, באמת נבונה, ומדהימה, וטובה ... שגורמת לי לגאווה בכל הזדמנות, אבל עדיין לפעמים שובבה מאוד, דעתנית מאוד ואהממממ קצת אומרת כל מה שבא לה. יש ימים כאלה שאיך לומר ... הסבלנות היא לא מנת חלקי ... ואז אני מסוגלת לאבד את הסבלנות ממש מהר ... כאילו לא בגללה בגללי בראש יושב הגמד הקטן שאומר "איך את מעיזה לחשוב ככה אחרי כל מה שעברת", ואני לפעמים שואלת את עצמי, אבל ממש בשקט האם בגלל מה שעברנו - אין לנו לגיטימציה להתעצבן קצת לפעמים ולאבד סבלנות ?

 

[נייטי]

תגידי, יא ברבי אחת

מותר לשלוח לך חיבוק ענקי ולהחזיק לך אצבעות, תפילות, אנרגיות ועוד מיני דברים טובים, גם אם לא כתבת פה אלא רק שם? מחבבת אותך+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

[ברבי28]

מותר ? חייב !!!

קיבלתי את ה"נזיפה" מעתיקה לכאן את ההודעה ... מה בכלל חשבתי

 

[זברה כתומה 19]

יש לי תשובה מדעית לשאלה האחרונה שלך.

בדקתי (מדעית-מחקרית-אמפירית). וכן, ברור שיש לך לגיטימציה להתעצבן ולאבד סבלנות. משתי סיבות: 1. גם אחרי אובדן את נשארת אנושית. לגמרי אנושית. 2. את לא מושלמת (או לפחות - אני לא מושלמת, כי את הבדיקה המדעית עשיתי על עצמי). ולכן, בגלל החולשות האנושיות שלך, שהן מה שהופכות אותך לאדם ולא לפוסטר, מותר לך הכל. לכעוס, להתעצבן, לרצות לזרוק מהחלון, לאבד סבלנות. ומזל שזה ככה, כי אי אפשר באמת לאהוב פוסטר שטוח, בטח לא לאורך זמן. אפשר לאהוב רק אדם אמיתי, שיש בו חולשות וחוזקות, ימים מעוננים ומוארים, שהוא עולם בפני עצמו. ורק אדם שאפשר לאהוב אותו יכול להיות הורה טוב. בקיצור - את אחלה אמא, אנושית ולגיטימית. ונראה משהו אומר לך אחרת.

 

[ברבי28]

את מקסימה ... ../images/Emo140.gif

מתי נפגשות לקפה ?

 

[happy]

כלכך מבינה אותך

למרות שליהי וטל הם ילדים סופר נוחים חכמים ונבונים

(ואני אוביקטיבית

). יש ימים שאני רוצה להעיף אותם מהחלון. ולא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת על הילדים שלי שהם בלתי ניסבלים. יש לנו ימים קשים קשים קשים ויש ימים מצויינים. לליהי בגיל 3 גם היתה את אותה בעיה היה לי קשה מאוד להזמין חברים אליה הביתה. היא לא היתה נותנת לאף אחד לגעת לה בצעצועים. היא היתה כלכך לחוצה שיגעו לה בצעצועים שהיא לא יכלה לשחק רק לעמוד ולצרוח "לא זה שלי מהבית". חברה אמרה לי לדמות את זה לחברה שבאה אלי הביתה ומודדת לי את כל הארון בגדים

. לכן החלטנו ביחד על X משחקים שהיא מרשה שישחקו איתם. אצלנו עד ממש עכשיו ליהי (כמעט בת 4) ליהי לא היתה משחקת לבד שהינו אצל חברים או בגן שעשועים היא היתה דבוקה אלי מאוד. היו לנו חברות תאומות בגיל שלה שרק איתן היא שיחקה. אצלנו עדין כשאנחנו נפגשים עם חברים שיש להם ילדים המצב זוועה. רק אם יש שם מקס' 2 ילדים. אם יש יותר מ 2 ילדים ועוד בנים ליהי מאבדת את עצמה ופשוט נדבקת אלי. טל דווקא חופשי משחק אבל ליהי לא. זה כואב לי אבל אני מבינה שככה היא וזהו. אם היא דבוקה אלי היא לא צורחת ולא בוכה והכל בסדר. אני זורמת איתה. משתדלת לא להפגש עם חברים וקבוצה גדולה של ילדים ואם אין ברירה אז אני מכינה אותי נפשית לזה. אני בטוחה שכל הילדים הם לא כל הזמן נופת צופים אלא יש ימים כאלו ויש ימים כאלו. יש ילדים סופר חברותים ויש ילדים שמאוד קשה להם להתחבר. ככה הבת שלי וזהו הפסקתי להאבק בזה. אני בטוחה שככל שדורון יגדל הוא ידע להתבטא טוב יותר, ליצור קשרים בקלות יותר והמכות והזעם יחלפו. תני לילד זמן

 

[נעיתה]

../images/Emo141.gifהודעת סיכום מרכזת../images/Emo141.gif

מאז שכתבתי פה את ההודעה הראשונית וזכתי לחיבוקי הדוב מהקוטב אני במצב רוח של פששששששש|בלון שיוצא לו אוויר| אני מוציאה כל כך הרבה החוצה ויכולה לכתוב ולכתוב ולהגיב ולהגיב על כל אותן שנתיים אחרונות בהן הייתי ספונה בכאבי, בהסתרת הבעיה, ברצון ההעלמות הכללי מעל פני הקרקע. כי כן אחרי שהוצאתי ואחרי שכולכן פה התייחסתן ועזרתן לי להוציא את הראש מחדש ולראות גם את האופק חוזר לי האוויר. אז תודה

 

[פלגיה]

ואחרי כל הרעש

הגעתי בסוף, ומרוב שיש לי מה לומר לא יוצאות לי המילים. אבל יש לי המלצה על ספר. "ילד שלי מיוחד" של עירית חגי. שם מצאתי בפעם הראשונה את הילד שלי, ומשם היה לי קצה החוט להתחיל ולחפש מה לשאול ואת מי, ומה לעשות. ולא היה קל. בכלל לא. ועוד יותר היה קשה מול הסביבה. אבל החודש יש לנו בר מצווה לילד הכי מקסים בעולם, ילד שזכה להמון השקעה של אבא ואימא בעיקר בגלל הקשיים שלו, ולדעתי הוא רק הרוויח.

 

[זברה כתומה 19]

מה, לא תזרקי לנו איזה עצם? פירור ניסיון?

 

[פלגיה]

../images/Emo9.gif אולי מאוחר יותר

אבל הסיטואציה שלי היא שונה קצת כי הילד שלי היה ממש מלאך עד בערך גיל שנתיים וחצי, וגם אחר כך הקשיים לא התבטאו באגרסיות אלא בהרבה דרכים אחרות (ולא פחות קשות: היעלמויות, קקי במכנסיים, חוסר יכולת ליצור קשר חברתי וכו') כרגע הנוער שלי צובא על המחשב ומבקש אותו. אולי יותר מאוחר אתיישב לכתוב את הסיפור שלי.

 

[זברה כתומה 19]

ואין לך זכות קדימה לפי וותק, גיל ונסיון?

למרות שאני לא הייתי רבה עם הנוער (-: (-: אני חושבת שעבור כל אחת הסיטואציה היא שונה אבל תמיד יש הקשרים ודימיון שיכולים לעזור מעבר לקושי הספציפי. הרבה יותר קל לי להתמודד עם הכוחנות והאגרסיביות של הקטן מאשר עם החרדתיות של הגדול. סבתא שלי הייתה אומרת שכמו שכל ילד מגיע "עם פיתו בסלו" כך הוא גם מגיע עם "צרתו בילקוטו". אני חושבת שאפשר רק להרוויח ממשהי שהתמודדה עם תכולתם של 6 ילקוטים שונים...

 

[נעיתה]

פלגיה איזה יופי שהגעת

לא זכרתי את הניק|מתביישת| אבל זו את שבעצם הבחנת את ההמנגיומה של דורון. כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לך

 

[פלגיה]

אני? את בטוחה?

כי אני ממש לא זוכרת...

 

[ק ו ר ד ל י ה]

שלום לכן../images/Emo140.gifבאתי בגלל נעה../images/Emo9.gif

שסיפרה לי שמצאה כאן נחמה בין נשים חכמות ורגישות.... אז אני החברה של.... מורגש כי הדברים נכתבו ממקום של אמפתיה וכנות ודברים היוצאים מן הלב נכנסים הלב כפי שאמר המשורר.... יחד עם הכל אני חושבת שהכיוון של לתת לעצמנו כהורים-מרחב- זה צורך כל כך בסיסי שיכול כל כך לעזור. מרחב מבחינתי יכול להיות כל דבר שיעזור לנו להשמיע את הפשששששששששששששש שנעה השמיעה לקראת סוף השרשור.... וגם לא להיות ביהמ"ש העליון ביחס לעצמנו.... נעה'לה את בטח יודעת שאין שמחה ממני על שמצאת לך כזה מקום חמים ומכיל

נ.ב. הספר שהוזכר פה "ילד שלי מיוחד" יש לי אם תרצי...

לכולכן על השיתוף והתמיכה...

 

[אפכל]

וואו (בלת"ק) שני דברים ענקיים זועקים מבין השו

רות. אחד שאת עדיין לא מוכנה לעוד אחד וזה בסדר!!!!!!!! זה כל כך מובן מהקושי שאת נמצאת בו . אני הייתי מחכה ולא לוחצת בטח שלא עכשיו (הפער עדיין סביר ביותר בעיני- בגיל חמש אם תהיי עדיין באותו מקום, נדבר שוב). הדבר השני (ואולי בעצם הראשון) הוא שאת אמא נהדרת! את קשובה לבן שלך, את עושה הכל ומעבר כדי להקל עליו, את שם בשבילו, את מוכנה לעצור את מה שבוער בעצמותיך כי לו זה לא מתאים. אני מורידה את הכובע ושולחת חיבוק של כח. עם הכוחות האלו תהני מעוד אחד גם אם הוא יגיע בעוד שנתיים שלוש.