והאמא המושלמת הזאת
שלא מתעצבנת על הילדים שלה, שקמה 10 פעמים בלילה עם חיוך, שמכילה כל נוד של הילד שלה באהבה גדולה, שגם כשהוא אומר לה מאה פעם "לא רוצה" בדקה אחת בודדת היא מחייכת בסובלנות, וגם כשכל דבר מצריך ויכוח ושיכנוע ופיתוי, היא אף פעם לא מאבדת סבלנות, ולא צורחת. היא גם כ"כ מושלמת כי היא מחלקת את הזמן מדהים בין הילדים, לבית, לעבודה, לבעל (שהיא מאוד אהבת ושהם מסתדרים מצוין), והיא גם ממש מטופחת, וממש רזה, היא וגם אחלה זיון. אני כל הזמן שומעת מחברות שלי, שתודה לאל אף אחת מהן לא כזאת וגם לא חצי כזאת, שיש כזאת אחת. לא פגשתי אותה עדין אבל כשאני אפגוש אותה אני אפוצץ אותה במכות. כשתומר נולד חשבתי שאני האמא המושלמת. באמת. היום כשאני נזכרת בעצמי אני שוקלת לחזור אחורה בזמן ולהעיף לעצמי סטירה. הייתי כל מה שלא חשבתי שאני אהיה. סבלנית ורגועה, והערצתי כל נוד של תומר. יכולתי לבלות איתו אחר צהרים באושר טוטאלי, לשבת שעות איתו בחדר בטקס השינה וללטף אותו ולעשות לו נעים בגב, והייתי יוצאת החוצה מהחדר מלאה בעצמי, כי אני כזאת מהממת. אומנם תחושת המושלמות הלכה ודעכה עם הזמן אבל עדין השקעתי את כל כולי בעשייה תומרית מתוך תחושה מובהקת של אני רוצה להיות אמא טובה ואני יכולה להצליח במשימה. התבאסתי או כעסתי על תומר פעמים ספורות, וכשזה קרה כעסתי בעיקר על עצמי. עד שדניאל נולדה, לא היה לי מקום לשום דבר מלבד לתומר, לא לעבודה וגם לא לאיש (רק עכשיו אני מבינה שלשבת עם הילד שלך שעה בחדר לפני שהוא נרדם ולעשות לו נעים בגב זה לא להיות אמא מהממת, זה להיות אמא מטורפת). וזה מתחבר לעניין הילד השני. אצלנו, מהרבה בחינות, דניאל החזירה את השפיות אף על פי שאמירה כזאת יש בה משהו קצת לא שפוי. זה לא שהוגדר לה התפקיד הזה, להיפך, אני חשבתי שבואה יהפוך את חיי לגהנום בגלל שלא יהיה לי זמן לתומר. אני חושבת שכשהיא הפציע גיליתי שיש לי מקום לעוד אנשים, גם לה, וגם לאיש, וגם לעצמי. גיליתי שאני לא אמא מושלמת כי אני צורחת לפעמים על תומר כשהוא עולה לי על העצבים, ואני רוצה (מה זה רוצה - מתה) שילכו כבר לישון ויניחו לי, אני מאבדת סבלנות, וכבר קרה שהם בילו חלקים נכרים מאחר הצהריים מול הטלוויזיה כי אני גמורה (נייטי של לפני שנה הייתה מכה אותי). לא יודעת, לא יודעת מה להגיד לך, כל הדבר הזה של האמהות הוא חתיכת חרא גדול. רוב הזמן את שונאת את עצמך, וגם מסתבר, שבדיעבד את שונאת את עצמך על תקופות שחשבת שאת מהממת, וגם בסוף הילד שלך הולך לפסיכולוג ושונא אותך, והכי גרוע, בסוף הוא מתחתן עם איזה קלעפטה ששונאת אותך ולכל השנאה הזאת יש עכשיו גם קהל מעודדת. כבר אמרתי לך פעם שאני מודה שסביבי אין חברות שמשחקות אותה כאילו כל הדבר הזה של ילדים זה רק ברכה ואושר, לא נתקלתי עדין באף אמא שאמרה לי שזה קלי קלות. כל מי שאני מכירה מרבה לקטר, להתלונן ולחוות תחושה של יסוריי מצפון מהולה בעיפות, מהולה בחוסר סבלנות שמהולה בסבל (וכן גם קצת באושר ואהבה אבל לא בזאת עסקינן עכשיו). אני חושבת שאנחנו קצת המצאנו את האמא המושלמת, הלא מקטרת והמאושרת, בעוד שבפועל היא יותר פרי דמיוננו מאשר מציאות, ואנחנו בונות אותה מתוך אוסף של הערות חסרות משמעות שנאמרות לנו מידי פעם, בעיקר כדי לייסר אותנו. בכל מקרה, אם יש כזאת אחת, אני לא מאמינה לה בשיט ובבקשה, תפגישי אותי עם זאת שטוענת לכתר המושלמות ואני באמת אכה אותה. חייבת לעוף. שלום בינתיים.
