הילדים הגולשים

[יש ילדות זיגזג]

הבועה היא שלך, ילדה.

והגישה שלך כלפי אמך מתנשאת ופוגענית. אל תתפלאי אם זה יחזור אליך כמו בומרנג. אמא שלך היא אולי האדם היחיד שבאמת רוצה בטובתך. אולי היא לא יודעת להגיע אלייך, אולי היא לא יודעת להתבטא, אבל אם היא אמא נורמטיבית היא היא האדם שיכול ורוצה להגן עלייך. יותר מכולם. ברור שאינך רואה את זה כרגע ושאני מבזבזת הקלדה לשוא. אבל קשה לי להתאפק. נו שיהיה. מקוה שאם לא יועיל לא יזיק. היות ואת טינאג'רית, מן הסתם תבטלי את דבריי ורק כשתהיי אם לטינאייג'רית בעצמך תביני. לא חשוב. עזבי את זה. במילא זה לא יעזור. * בואי ואומר לך רק משהו שכן עשוי לעניין אותך. (כחיית אינטרנט מזה 12 שנים אני מרשה לעצמי) השימוש ברשת ישנה אותך. ישנה את התפיסה שלך את עצמך בחיים האמיתיים. לשימוש ברשת יש השפעה גדולה עלייך יותר ממה שרואים מבפנים תוך כדי. הרשת יכולה לבנות ביטחון עצמי או להרוס אותו. לרשת יש כוח לייצר מצוקות נפשיות מרחיקות לכת. לרשת יש כוח לייצר שמחות גדולות ואהבות יפות. החיים והמוות ביד הלשון/ הרשת.. לכן, שימוש נבון ברשת ישרת אותך ושימוש לא נבון יוליך אותך למחוזות שאם תחשבי עליהם קודם.. לא תרצי בהם. לכן, מה שצריך לעשות, זה לחשוב טוב טוב אילו תכונות בך את רוצה לחזק. כי כשאת כותבת משהו את מחזקת בעצמך סוג מסוים של חשיבה ובסוף זה בונה את האישיות שלך. תדאגי לכתוב דברים שיחזקו בך את סוג האישיות שהיית רוצה להיות בסוף, כשתהיי מבוגר עצמאי ובלתי תלוי. שתוכלי לאהוב את עצמך כפי שתיצרי אותך. כי ברשת יש לך כוח לברוא את עצמך מחדש. ושתוכלי להיות גאה בעצמך ולא להתבייש. לא אמא שלך. את.

 

[אנוכי ואני]

אני נורא גאה בעצמי.

לא בצורה של ביטחון עצמי גבוה, אבל אני לא מתביישת במי שאני. אני לא מנסה להתנשא על אמא שלי או לזלזל בה, אמא יש רק אחת ואמא שלי היא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם!! אבל, יש גבול לכל דבר כי יומן זה יומן, לא הייתי מפרסמת בלוג אם אמא שלי היתה מסתובבת באתרים כמו ישראבלוג ותפוז. פירסמתי אותו בידיעה שהיא לא שם. והיא לא תהיה שם.. ואם אדע שהיא מתחילה לגלוש שם-אמחק את הבלוג שלי. שאלה לי אלייך לך יש בעיה שיקראו לך את הבלוג, אם יהיה לך אחד כזה, ובאמת תרשמי בו כל מה שאת מרגישה? אני לא ילדה קטנה שלא שצריכה שההורים שלה יפקחו על מה שהיא עושה. אני מספיק בוגרת כדיי להבין מה אני עושה ואת ההשלכות של זה. ההורים-כבודם במקומם מונח, אבל, אני גם צריכה את הפרטיות שלי, עם כל הכבוד אליהם. אם אני ארצה לספר להם משהו אני אספר ולא ארצה שהם יעשו את זה בדרכים מלוכלכות כמו.. לחפש את הבלוג שלי ברשת.

 

[אנוכי ואני]

**בלי ה"שלא"

 

[טחינה עם דבש]

זה דיון נורא מעניין

את צודקת שלא היה נעים לך שההורים שלך קראו בבלוג שלך. זה באמת לא נעים. וזה מגעיל. וזה מעצבן. וזה משהו שצריך לקחת בחשבון כשכותבים בלוג. אני הרבה פעמים חושבת: האם הייתי מוכנה שקרובי משפחה יקראו את מה שאני כותבת? האם הייתי מוכנה שאמא שלי והחותנת שלי והבוסים שלי בעבודה יקראו מה שאני כותבת? אם התשובה היא לא - *אני לא כותבת את זה* אם זה משהו שאני ממש חייבת לכתוב (נניח שאלה בריאותית בפורום אורולוגיה) אני כותבת בשם בדוי והכי לאקוני שאפשר. בלי פרטים מיותרים. ואני גם מקפידה לכתוב רק באתרים בהם אני יכולה למחוק את מה שכתבתי, למקרה שאכתוב משהו בנמהרות ובלי מחשבה ואחר כך אתחרט. בלוג הוא מקום ציבורי. אין מנוס מזה. צריך לקחת את זה בחשבון. אני לא מתלהבת מהורים שהיו הולכים וקוראים משהו של הילדים שלהם "מאחורי הגב", עדיף לעשות את זה "דןגרי" ולבקש קודם. ואם יש פה משהו דוחק ומדאיג אז להגיד: אני רוצה לדעת מה עובר עליך, ואני הולך לקרוא אותך בבלוג, תרצי או לא תרצי. אבל בכל מקרה *אי אפשר* למנוע מהם לעשות את זה. הם יקראו מה שכתבת. בשביל פרטיות יש יומן עשוי דפים, שאפשר להחביא במגירה. וכן, לקרוא בלוג של ילד יכול להוות מוטיבציה מספיק טובה להורים הכי טכנופובים בעולם.

 

[noa_f]

את יודעת מה אמר מארק טווין...

כשהייתי בן 18 חשבתי שאבא שלי אידיוט. כשהגעתי לגיל 20 התפלאתי איך הוא הספיק ללמוד כ"כ הרבה ב-3 שנים! (ציטוט לא מדויק)

 

[יש ילדות זיגזג]

וחוץ מזה...

אולי תעשי בכלל כסף עם הבלוג שלך.. ואז יהיו לך הרבה שקלים בשביל הרבה תירוצים

 

[noa_f]

לכל העולם מגיע ולאמא שלך לא?

לא הייתי רוצה ילדה כמוך.

 

[אנוכי ואני]

אוקיי.

לפעמים זה בשביל להסתיר דברים שרק יפגעו בה והיא לא תדע איך להתמודד איתם.

 

[noa_f]

זה נחמד.

אתם רוצים שההורים יתייחסו אליכם כמבוגרים, לא יחליטו בשבילכם, ישתפו, יתייעצו, יתנו מרחב וכו' ואליהם אתם מתייחסים בגישה פטרנאליסטית, כאילו הם ילדים. אמא שלך היא אדם מבוגר. היא תתמודד. ועדין - את "מגינה" עליה ע"י כך שאת רוצה שהיא לא "תתקל" במה שאת מספרת לכל העולם ואשתו?

 

[אנוכי ואני]

זה לא ככה.

אבל אין מה לעשות, ההורים שלי חיים בתקופה ישנה, ואחרי שהם הבהירו לי את זה מכל כיוון- אין לי שום סיבה להראות אחרת, אם הם דתיים ואני לא, אני לא אגיד להם שאני לא כי אני לא רוצה שהם יכניסו אותי לפנימיה דתית, וזה מה שהם אמרו, הבינות? וזה באמת יכאיב להם, שהבת שלהם חושבת אחרת והלכה אחרת. חוץ מזה, יש לי בלוג די אינטימי, ולא אכפת לי שכל העולם ואשתו-להגדרתך-ידעו מה הולך איתי כל עוד הם לא יודעים מי אני. מי שקורא את הבלוג שלי לא יוכל לדעת מי אני.

 

[לאה_מ]

זה מה שאת חושבת.

אני נמצאת מספיק שנים ברשת כדי לדעת, שאם מישהו רוצה לזהות גולש - זה אפשרי בהחלט. יש לי חברות שלפי סגנון הכתיבה מזהות אנשים שגולשים בניקים שונים ובאתרים שונים. אני בטוחה, שלמרות שאני משתדלת לא לציין פרטים מזהים, מי שמכיר אותי, יכול לזהות שזו אני. אני מאד מבינה את המשיכה שבחשיפה אנונימית מהסוג שהאינטרנט מספק (למראית עין), ולפעמים גם לי יש חשק לעשות את זה, אבל מכיוון שאני כבר מזמן לא טינאייג'רית, ואני בטוחה שהעולם הוא קטן, ובסופו של דבר יהיה מי שיזהה, ואולי זה יהיה דוקא מי שלא רציתי לפגוע בו בדברים האלה - אני מעדיפה להשאיר דברים פרטיים ברמה הזו מחוץ לרשת, ובטוח מחוץ לאתרים פתוחים.

 

[יש ילדות זיגזג]

כל מילה בסלע!

גם אני מספיק שנים ברשת כדי להגיד שההודעה הזו מדוייקת להפליא.

 

[אנוכי ואני]

אני יכולה להיות בטוחה שלא יזהו.

למה אני כל כך בטוחה? כי אף אחד לא מכיר את הסגנון כתיבה שלי אני כותבת שירים וסיפורים באופן נורא יצירתי, כולם למגירה, אפילו ההורים שלי\חברות טובות לא יודעות עליהם. ככה ש..הבלוג שלי לרוב מורכב מכאלה דברים, ואני ממש בטוחה שלא ידעו שם מי אני. אתם מוזמנים לקרוא לזה עיוורון, אבל אני באמת בטוחה שאף אחד שמכיר אותי לא ידע.

 

[לאה_מ]

אני בטוחה שאת בטוחה ../images/Emo13.gif

את נשמעת לי באמת בחורה אינטיליגנטית, ואני בטוחה שלא היית חושפת דברים אישיים שלך, אם לא היית בטוחה בפרטיות שהרשת מעניקה לך. מה שאני אומרת לך הוא, שהבטחון הזה, הפרטיות הזו - הם אשליה. אני יודעת שמה שאומר עכשיו לא משנה, משום שאת מאד משוכנעת בצדקתך, וסיכויי להזיזך מדעתך - קלושים. זה בסדר. גם אני הייתי כך בגילאים הרלוונטיים, וזה חלק מהקסם של הגיל. אבל באמת יש דרכים לזהות אותך - חלקן בלתי אמצעיות, וחלקן אמצעיות-טכניות. ורק הערה על נושא שחוזר שוב ושוב בשרשור הזה - "כתיבה למגירה" היא כתיבה שלא מראים אותה לאיש. לכן היא מכונה "למגירה". פרסום של כתיבה, מכל סוג שהוא, ברשת - באופן אנונימי או לא - לא עונה להגדרה של "כתיבה למגירה". ורק לגבי תוכן הבלוג שלך - אם הילדים שלי היו כותבים שירים וסיפורים לפרסום (כלומר, לא למגירה

), הייתי מאד מאד מאד שמחה לחלוק בזה איתם.

 

[אנוכי ואני]

אני מתכוונת למגירה.

אני לא מפרסמת שירים וסיפורים שהם בהגדרת "למגירה" התכוונתי שאני מפרסמת דברים דומים להם ברור לי שיכולים לזהות אותי מבחינת הרשת, אבל אלה אנשים שצריכים לפעול בשביל זה, לפנות לספק וכו' וגם זה מגיע רק במקרי סיכון וכדו'. ככה שלבנתיים, אני מרגישה בטוחה כשארגיש לא בנוח אסגור אותו.. כמה חפרנו! יום נפלא.

 

[ליאת +]

נכון אבל לאנשים שגרים באותו הבית

ומשתמשים באותו המחשב יש שלל דרכים "עוקפות" לגלות היכן גולש השני- משימוש פשוט בהיסטורי ועד לתוכנות ריגול על המחשב. ככה שזיהוי של משתמש הוא לא רק ברמה של -קראתי בלוג במקרה וגיליתי ש "חמנית32" היא שכנה שלי, אלא חיטוט וריגול של ממש כדי לגלות במי המדובר. השאלה אם זה מוסרי או לא.

 

[אנוכי ואני]

מוסרי? לא.

 

[לאה_מ]

אני אגיד לך לגבי עצמי -

אני חושבת שגם אם הייתי יודעת שלמישהו מילדי יש בלוג או יוזר, למשל, בתפוז, לא הייתי עוקבת אחריהם, קוראת בבלוג שלהם או נכנסת לתיבת המסרים שלהם. מצד שני, אם מישהו מהם היה משאיר את המחשב (המשותף) פתוח על הודעה שהוא כתב - אני חושבת שזה היה מאד טבעי שאני אקרא את זה. אגב, אם הייתי חוששת שהם מסובכים באיזו צרה - יתכן שהייתי זונחת את ערכי המוסר הנ"ל, ומנסה בכל הכח לקרוא כל מה שהם כתבו.

 

[יש ילדות זיגזג]

אני איתך בכך.

 

[אור2221]

את קצת (הרבה) מצחיקה אותי

לי אין בלוג ברשת כי אני לא חושבת שהגיגי שווים פרסום וגם אף פעם לא שמרתי יומן כי לא היה צורך, ואת גיל ההתבגרות סיימתי מזמן. אבל מה הקשר לפטרנליסטיות? את *באמת* לא רואה את ההבדל בין לספר לאנשים וירטואלים שלא מכירים אותך שלפני שבועיים איבדת שליטה ונתת לבן החמש שלך פליק על היד (נניח) ובין ללכת ולספר לאמא שלך? בגיל 25, 30 או 35. הלא העניין זה לא ההתמודדות של אמא שלה, אלא התגובה שלה והביקורת, או הטפות המוסר (או לחילופין התמיכה וההבנה, תלוי באמא. בגיל 16 כמו בגיל 25). לא היה קצת מכעיס אותך אם אמא שלך היתה עולה בדרך פלא על הניק שלך ואז מתחילה לקרוא באופן שיטתי את כל מה שכתבת בתפוז אי פעם? לא היית מצפה שהיא תכבד את הפרטיות שלך? הרעיון של הרשת בנוי על חברים ווירטואלים שלא יכולים להשתמש במידע חמש דקות אח"כ. הילדה הזו יכולה לספר בבלוג שהיא התנשקה עם איזה אידיוט, שאח"כ לא התקשר אליה (סתם, דוגמא), והאנשים האלו יתנו לה עצות ותמיכה (או לא) אבל כשימאס לה מהעצות, היא תוכל פשוט לא לקרוא אותם. אם אמא תדע, בפעם הבאה שהיא תרצה להתנשק עם אידיוט אז אמא תטיף מוסר. או שלא, כפי שאמרתי - תלוי באמא. את באמת לא חושבת שיש מעשים של הילדים שהורים לא יכולים להכיל? אמא יכולה להתמודד עם הכל? גם שהבן שלה מספר לה שהוא בעזה כשהוא בעצם תופת בלבנון? הוא רוצה לקבל תמיכה מאנשים וירטואלים, אבל לא רוצה שאמא תאבד שפיות כי מי יודע מה יקרה. לאמא לא קשה להתמודד שהבת שלה עשתה טעויות אופייניות לגיל ועכשיו כואב לה ועצוב לה? לאמא לא יכולות להיות תגובות חריגות לטעויות כאלו? להגיד "בלוג באינטרנט חשוף לעולם" זה בערך כמו להגיד - אפשר להרים את הטלפון ולהקשיב על הקו, גם זה חשוף לאמא. העולם ואשתו הם לא אמא, מי שרוצה לשמוע רק את הדעה של אמא/חברות/משפחה, לא כותב באינטרנט.