endhitnadvut
New member
היי
אני בת 21 וחצי, כבר כמה שנים (בערך 3-4) אני מתמודדת עם בעיה של חוסר שביעות רצון, כלפי הכל. ובעיה של צורך שהכל יהיה מתוכנן. אני לא מצליחה להשתחרר מעצמי, מעכבות, להנות מהחיים ולמצות אותם.. תמיד הכל בשליטה אצלי. אני מרגישה שזה רק הולך ומתגבר, ואני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה.. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט בחיי. כל דבר חייב להיות מתוכנן, והרי החיים הם לא דבר שניתן לחזות את כל האירועים שבהם, וכאשר דברים לא מסתדרים כמו שתיכננתי בראשי, אני ישר מתאכזבת, ומרגישה ששום דבר לא הולך. אין לי כמעט חברים, בעצם אפשר להגיד שאין לי בכלל חברים. יש לי מכרים. אני לא יכולה להצביע על בן אדם אחד שביכולתי לקרוא לו "חבר" או "חברה". וחברות (בנות בעיקר) זה דבר שכ"כ חסר לי. אני רוצה את הקשר הזה של "חברות הכי טובות" או פשוט להיות מסוגלת לצאת איתן או להיפגש בבית ולהנות. פעם היו לי חברות, אך לאט לאט כל אחת הלכה בדרכה שלה, וכנראה שלא היינו באמת קרובות או אכפתיות מספיק על מנת לשמור על קשר. מי שהחשבתי כחברה הכי טובה שלי מאז הגנון בערך, תמיד היתה יוצאת דופן משאר האנשים. היא בן אדם מאוד סגור ומופנם, שמתמודדת עם הבעיות האישיות שלה. אף פעם לא היתה לה אישיות חברתית יותר מדי, וזה תמיד הפריע לי. בשנים האחרונות הערתי לה יותר על כך שאני מרגישה שהחברות בינינו היא חד צדדית ושרק אני שומרת על קשר. וכעת היא התחילה ללמוד לימודים אקדמאיים והקשר בינינו די נותק. כלומר, לא דיברנו בערך 3 חודשים. החלטתי שאני לא מסוגלת יותר להיות "בקשר" עם אנשים שלא עושים לי טוב. בכל אופן, גם שאר ה"חברים" שהיו לי הם אנשים לא חברתיים במיוחד, כלומר, סגורים שכאלו, וכנראה שגם אני כזו אם מצבי הוא כזה כרגע. נקודת האור היחידה שלי הוא החבר שלי. הוא החבר הכי אוהב בעולם, הוא אוהב אותי ומוכיח לי את זה כל פעם מחדש. ועדיין, קשה לי שלא להרגיש את החוסר הזה בקבוצה של חברות טובות, או אפילו אחת.. מישהי לדבר איתה. אם לחזור לבעיה שציינתי בהתחלה- קשה לי להנות מהרגע, אני מוצאת את עצמי חושבת תמיד קדימה, על דברים לא טובים שיבואו, ובכל פעם נכנסת למן סערת רגשות של כעס, עצבות, דכאון ודכדוך. החבר תמיד אומר לי להפסיק לחשוב על דברים שעוד לא קרו בכלל, ופשוט להיות קלילה יותר, להנות ממה שיש, ועם כמה שאני מנסה- זה פשוט לא יוצא לי מהראש. סתם דוגמא- אני עובדת בעבודה מועדפת, והיום היה סוף סוף יום שבת אחד שלא עבדתי בו בערב, ובמקום להנות ממנו, ישבתי וחשבתי על כך שמחר אני עובדת 8 שעות לבד בלי מתגברים כי יש קיצוצים בחברה, ועד כמה יהיה לי קשה. נמאס לי לעשות את עצמי קורבן ולרחם על עצמי כל הזמן. אני חושבת שצופה מן הצד לא היה מבין מה יש לי.. הדוגמא הזו היא אחת מיני רבות, שכולן רצות לי בתוך הראש ולא נותנות מנוח. בין אם זה בכך שכשיורד גשם, אני גם לא מרוצה כי זה לא מספיק, וזה תמיד נגמר (יש לי אהבה גדולה לחורף), או אם בחרתי בגדים ללבוש, אלבש אותם אך כשאביט במראה אתחרט מיד.. זה אולי נשמע קטנוני, אבל יש עוד המון דוגמאות. יוצא לי לראות תמונות של אנשים אחרים, ונכון שאלו רק תמונות, אבל לדעתי תמונה אמיתית יכולה לשקף המון, ואני פשוט מקנאה בכל האנשים שיכולים לחייך חיוכים אמיתיים, גדולים כאלו, אנשים שמצטלמים עם חברים, ביציאות ובטיולים. הדברים העיקריים הם שתמיד נדמה לי שהחיים שלי לא טובים מספיק, לא מעניינים מספיק ולא.. מלאים מספיק. אני רוצה לטוס לטייל אבל אין לי עם מי, אני רוצה ללמוד ולפתח קריירה עצמאית, אך אני לא סגורה על מה ללמוד ובנוסף אני פשוט לא מאמינה מספיק בעצמי. תמיד נראה לי שמה שאתכנן- ישתבש. ואיכשהו זה תמיד קורה.. הייתה לי ילדות נפלאה, ובתור ילדה הייתי מאושרת ואופטימית עד אין קץ, אני לא יודעת מה השתנה ולמה.. אבל כ"כ לא טוב לי ואני לא יודעת איך לשנות, מאיפה להתחיל..
אני בת 21 וחצי, כבר כמה שנים (בערך 3-4) אני מתמודדת עם בעיה של חוסר שביעות רצון, כלפי הכל. ובעיה של צורך שהכל יהיה מתוכנן. אני לא מצליחה להשתחרר מעצמי, מעכבות, להנות מהחיים ולמצות אותם.. תמיד הכל בשליטה אצלי. אני מרגישה שזה רק הולך ומתגבר, ואני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה.. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט בחיי. כל דבר חייב להיות מתוכנן, והרי החיים הם לא דבר שניתן לחזות את כל האירועים שבהם, וכאשר דברים לא מסתדרים כמו שתיכננתי בראשי, אני ישר מתאכזבת, ומרגישה ששום דבר לא הולך. אין לי כמעט חברים, בעצם אפשר להגיד שאין לי בכלל חברים. יש לי מכרים. אני לא יכולה להצביע על בן אדם אחד שביכולתי לקרוא לו "חבר" או "חברה". וחברות (בנות בעיקר) זה דבר שכ"כ חסר לי. אני רוצה את הקשר הזה של "חברות הכי טובות" או פשוט להיות מסוגלת לצאת איתן או להיפגש בבית ולהנות. פעם היו לי חברות, אך לאט לאט כל אחת הלכה בדרכה שלה, וכנראה שלא היינו באמת קרובות או אכפתיות מספיק על מנת לשמור על קשר. מי שהחשבתי כחברה הכי טובה שלי מאז הגנון בערך, תמיד היתה יוצאת דופן משאר האנשים. היא בן אדם מאוד סגור ומופנם, שמתמודדת עם הבעיות האישיות שלה. אף פעם לא היתה לה אישיות חברתית יותר מדי, וזה תמיד הפריע לי. בשנים האחרונות הערתי לה יותר על כך שאני מרגישה שהחברות בינינו היא חד צדדית ושרק אני שומרת על קשר. וכעת היא התחילה ללמוד לימודים אקדמאיים והקשר בינינו די נותק. כלומר, לא דיברנו בערך 3 חודשים. החלטתי שאני לא מסוגלת יותר להיות "בקשר" עם אנשים שלא עושים לי טוב. בכל אופן, גם שאר ה"חברים" שהיו לי הם אנשים לא חברתיים במיוחד, כלומר, סגורים שכאלו, וכנראה שגם אני כזו אם מצבי הוא כזה כרגע. נקודת האור היחידה שלי הוא החבר שלי. הוא החבר הכי אוהב בעולם, הוא אוהב אותי ומוכיח לי את זה כל פעם מחדש. ועדיין, קשה לי שלא להרגיש את החוסר הזה בקבוצה של חברות טובות, או אפילו אחת.. מישהי לדבר איתה. אם לחזור לבעיה שציינתי בהתחלה- קשה לי להנות מהרגע, אני מוצאת את עצמי חושבת תמיד קדימה, על דברים לא טובים שיבואו, ובכל פעם נכנסת למן סערת רגשות של כעס, עצבות, דכאון ודכדוך. החבר תמיד אומר לי להפסיק לחשוב על דברים שעוד לא קרו בכלל, ופשוט להיות קלילה יותר, להנות ממה שיש, ועם כמה שאני מנסה- זה פשוט לא יוצא לי מהראש. סתם דוגמא- אני עובדת בעבודה מועדפת, והיום היה סוף סוף יום שבת אחד שלא עבדתי בו בערב, ובמקום להנות ממנו, ישבתי וחשבתי על כך שמחר אני עובדת 8 שעות לבד בלי מתגברים כי יש קיצוצים בחברה, ועד כמה יהיה לי קשה. נמאס לי לעשות את עצמי קורבן ולרחם על עצמי כל הזמן. אני חושבת שצופה מן הצד לא היה מבין מה יש לי.. הדוגמא הזו היא אחת מיני רבות, שכולן רצות לי בתוך הראש ולא נותנות מנוח. בין אם זה בכך שכשיורד גשם, אני גם לא מרוצה כי זה לא מספיק, וזה תמיד נגמר (יש לי אהבה גדולה לחורף), או אם בחרתי בגדים ללבוש, אלבש אותם אך כשאביט במראה אתחרט מיד.. זה אולי נשמע קטנוני, אבל יש עוד המון דוגמאות. יוצא לי לראות תמונות של אנשים אחרים, ונכון שאלו רק תמונות, אבל לדעתי תמונה אמיתית יכולה לשקף המון, ואני פשוט מקנאה בכל האנשים שיכולים לחייך חיוכים אמיתיים, גדולים כאלו, אנשים שמצטלמים עם חברים, ביציאות ובטיולים. הדברים העיקריים הם שתמיד נדמה לי שהחיים שלי לא טובים מספיק, לא מעניינים מספיק ולא.. מלאים מספיק. אני רוצה לטוס לטייל אבל אין לי עם מי, אני רוצה ללמוד ולפתח קריירה עצמאית, אך אני לא סגורה על מה ללמוד ובנוסף אני פשוט לא מאמינה מספיק בעצמי. תמיד נראה לי שמה שאתכנן- ישתבש. ואיכשהו זה תמיד קורה.. הייתה לי ילדות נפלאה, ובתור ילדה הייתי מאושרת ואופטימית עד אין קץ, אני לא יודעת מה השתנה ולמה.. אבל כ"כ לא טוב לי ואני לא יודעת איך לשנות, מאיפה להתחיל..
