היי

endhitnadvut

New member
היי

אני בת 21 וחצי, כבר כמה שנים (בערך 3-4) אני מתמודדת עם בעיה של חוסר שביעות רצון, כלפי הכל. ובעיה של צורך שהכל יהיה מתוכנן. אני לא מצליחה להשתחרר מעצמי, מעכבות, להנות מהחיים ולמצות אותם.. תמיד הכל בשליטה אצלי. אני מרגישה שזה רק הולך ומתגבר, ואני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה.. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט בחיי. כל דבר חייב להיות מתוכנן, והרי החיים הם לא דבר שניתן לחזות את כל האירועים שבהם, וכאשר דברים לא מסתדרים כמו שתיכננתי בראשי, אני ישר מתאכזבת, ומרגישה ששום דבר לא הולך. אין לי כמעט חברים, בעצם אפשר להגיד שאין לי בכלל חברים. יש לי מכרים. אני לא יכולה להצביע על בן אדם אחד שביכולתי לקרוא לו "חבר" או "חברה". וחברות (בנות בעיקר) זה דבר שכ"כ חסר לי. אני רוצה את הקשר הזה של "חברות הכי טובות" או פשוט להיות מסוגלת לצאת איתן או להיפגש בבית ולהנות. פעם היו לי חברות, אך לאט לאט כל אחת הלכה בדרכה שלה, וכנראה שלא היינו באמת קרובות או אכפתיות מספיק על מנת לשמור על קשר. מי שהחשבתי כחברה הכי טובה שלי מאז הגנון בערך, תמיד היתה יוצאת דופן משאר האנשים. היא בן אדם מאוד סגור ומופנם, שמתמודדת עם הבעיות האישיות שלה. אף פעם לא היתה לה אישיות חברתית יותר מדי, וזה תמיד הפריע לי. בשנים האחרונות הערתי לה יותר על כך שאני מרגישה שהחברות בינינו היא חד צדדית ושרק אני שומרת על קשר. וכעת היא התחילה ללמוד לימודים אקדמאיים והקשר בינינו די נותק. כלומר, לא דיברנו בערך 3 חודשים. החלטתי שאני לא מסוגלת יותר להיות "בקשר" עם אנשים שלא עושים לי טוב. בכל אופן, גם שאר ה"חברים" שהיו לי הם אנשים לא חברתיים במיוחד, כלומר, סגורים שכאלו, וכנראה שגם אני כזו אם מצבי הוא כזה כרגע. נקודת האור היחידה שלי הוא החבר שלי. הוא החבר הכי אוהב בעולם, הוא אוהב אותי ומוכיח לי את זה כל פעם מחדש. ועדיין, קשה לי שלא להרגיש את החוסר הזה בקבוצה של חברות טובות, או אפילו אחת.. מישהי לדבר איתה. אם לחזור לבעיה שציינתי בהתחלה- קשה לי להנות מהרגע, אני מוצאת את עצמי חושבת תמיד קדימה, על דברים לא טובים שיבואו, ובכל פעם נכנסת למן סערת רגשות של כעס, עצבות, דכאון ודכדוך. החבר תמיד אומר לי להפסיק לחשוב על דברים שעוד לא קרו בכלל, ופשוט להיות קלילה יותר, להנות ממה שיש, ועם כמה שאני מנסה- זה פשוט לא יוצא לי מהראש. סתם דוגמא- אני עובדת בעבודה מועדפת, והיום היה סוף סוף יום שבת אחד שלא עבדתי בו בערב, ובמקום להנות ממנו, ישבתי וחשבתי על כך שמחר אני עובדת 8 שעות לבד בלי מתגברים כי יש קיצוצים בחברה, ועד כמה יהיה לי קשה. נמאס לי לעשות את עצמי קורבן ולרחם על עצמי כל הזמן. אני חושבת שצופה מן הצד לא היה מבין מה יש לי.. הדוגמא הזו היא אחת מיני רבות, שכולן רצות לי בתוך הראש ולא נותנות מנוח. בין אם זה בכך שכשיורד גשם, אני גם לא מרוצה כי זה לא מספיק, וזה תמיד נגמר (יש לי אהבה גדולה לחורף), או אם בחרתי בגדים ללבוש, אלבש אותם אך כשאביט במראה אתחרט מיד.. זה אולי נשמע קטנוני, אבל יש עוד המון דוגמאות. יוצא לי לראות תמונות של אנשים אחרים, ונכון שאלו רק תמונות, אבל לדעתי תמונה אמיתית יכולה לשקף המון, ואני פשוט מקנאה בכל האנשים שיכולים לחייך חיוכים אמיתיים, גדולים כאלו, אנשים שמצטלמים עם חברים, ביציאות ובטיולים. הדברים העיקריים הם שתמיד נדמה לי שהחיים שלי לא טובים מספיק, לא מעניינים מספיק ולא.. מלאים מספיק. אני רוצה לטוס לטייל אבל אין לי עם מי, אני רוצה ללמוד ולפתח קריירה עצמאית, אך אני לא סגורה על מה ללמוד ובנוסף אני פשוט לא מאמינה מספיק בעצמי. תמיד נראה לי שמה שאתכנן- ישתבש. ואיכשהו זה תמיד קורה.. הייתה לי ילדות נפלאה, ובתור ילדה הייתי מאושרת ואופטימית עד אין קץ, אני לא יודעת מה השתנה ולמה.. אבל כ"כ לא טוב לי ואני לא יודעת איך לשנות, מאיפה להתחיל..
 

שירשולי

New member
ברוכה הבאה...

קודם כל ,אם חשוב לך חברים,מסגרת של אנשים, את צריכה לחפש אותם,תלכי למקומות של אנשים,באינטרנט, בעבודה ועוד את צריכה לעשות משהוא כדיי לא,להיות לבד,ולא לחכות שזה יבוא מעצמו. ומה את צריכה חברה,שיש לך חבר מקסים.
 

endhitnadvut

New member
תודה :]

אני תמיד אומרת לעצמי שאם אכנס למסגרת כלשהי, אמצא שם חברים, אבל איכשהו בכל מסגרת שהייתי בה, האנשים שהיו יחד איתי לא ממש חיפשו "חברים" אלא אנשים להעביר איתם את הזמן באותה המסגרת, כלומר היו להם חיים מחוץ לכל העניין והיו להם חברים אחרים. (צבא, מועדפת, פסיכומטרי). ובקשר לחברה- זה מאוד שונה מחבר. נכון שהחבר הוא בהחלט מגדל האור שלי באפלה, אבל אין להשוות בינו לבין חברה, ואני לא רוצה שהוא יצטרך למלא גם את התפקיד הזה בחיי. יש לו מספיק על הראש בלהיות רק החבר שלי
חוץ מזה, שאם בא לי לדבר עליו? זה לא חוכמה לדבר בפניו עליו
 
ברוכה הבאה לפורום ../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

מההודעה שכתבת אני מרגישה המון ציפיות שלא התממשו-אולי בגלל שציפית ליותר מידי מאחרים (עניין החברה שלא שומרת על קשר והתרחקה), ומעצמך. בעצמך כתבת שאת מאוד מתוכננת ולא מרוצה-את למעשה רוצה שהדברים יקרו בדרך שלך ורק איך שאת רואה, אבל החיים אותי לימדו שלא תמיד הדברים קורים בדרך שאנחנו רוצים שיקרו, ולפעמים גם אם הדרך שונה, או לוקח יותר זמן ממה שציפינו-זה יכול להפתיע אותנו לטובה. פעם הייתי מאוד כמוך, מתוכננת עד כדי פרט הכי קטן, רציתי לדעת הכל מהכל, לא נהניתי מהדרך אלא רצתי אל התוצאה. לאט לאט, ניסיון החיים וההתבגרות גרמו לי להבין שזה שאני מסמנת V שהשגתי משהו, לא אומר שנהניתי מהדרך והדרך היא העיקר, מאז הספונטניות נכנסה לחיי, נהייתי יותר אופטימית והחיים שלי מהנים הרבה יותר כי הם מצד אחד מתוכננים במידה מסוימת, אך גם מפתיעים. אז מה אפשר לעשות? לזכור שסה"כ את עדיין בחורה צעירה, בתחילת הדרך והדברים עוד ישתנו מיליון פעם. אני חושבת שברגע שתדעי לאן מועדות פנייך מבחינה מקצועית, תוכלי להתחיל ללמוד (מקום מצוין להכיר אנשים חדשים), לעבוד בעבודה מסודרת שבה תרגישי מסופקת כי זה מקצוע שאת בחרת. גם אם זה לא יקרה בשנה-שנתיים הקרובות זה לא נורא, תהני מהזמן הזה שאין לך צורך לדאוג לשלם שכר דירה, קניות בסופר וכדומה. מודה שמתגעגעת לתקופה הזאת קצת ...
.
 

endhitnadvut

New member
תודה ../images/Emo13.gif

את צודקת, זה חלק עיקרי ממקור הבעיה- ציפיות שלי. בתקופה הזו של לפני 3-4 שנים הכרתי את המשפט- גודל האכזבה כגודל הציפיה. ומאז הוא הולך איתי כמעט לכל מקום. כל פעם שהחבר ואני מתכננים משהו, או לצאת למקום כלשהו עם החברים שלו, הוא מראש אומר לי "אבל אל תפתחי ציפיות" כי הוא כבר יודע שאם מישהו מהם יבטל או שמשהו ישתנה אני ישר אתאכזב ואכנס למן מצב רוח מבואס מאוד. אני בונה לעצמי בראש תסריטים על גבי תסריטים של סיטואציות ורוצה כבר להגיע אליהן, שמרוב שאני מתעסקת בלבנות אותם אני בכלל לא נמצאת בהווה, בהוויה שלי כאן וכרגע. וכשהמציאות מתבררת והיא לא כמו שתוכנן, אני מתאכזבת ולוקחת את זה קשה. אין לי מושג איך לצאת מזה. אני יכולה סתם לשבת ולראות טלויזיה, ופתאום משום מקום להיות כ"כ לא מרוצה וכ"כ לא לאהוב את המקום שאני נמצאת בו. זה פשוט בא והולך. זה מה שהכי מפריע לי, שאני לא מסוגלת לתפוס ולנער את עצמי כדי להגיע להבנה שאני צעירה ויש לי זמן להחליט החלטות.. ודווקא מהתקופה היפה הזו אני לא מצליחה להנות. יש לי פחד מאוד גדול שאפילו ביום החתונה שלי לא אהנה.. מרוב שאצטרך להיות כ"כ בשליטה ולתכנן הכל ולדעת שהכל קורה כמו שרציתי. זה נוראי :/
 

The Living Life

New member
אני קטן ממך בשנה ובמצב מאוד דומה לשלך../images/Emo24.gif

הלוואי שהיינו מכירים ונהיים ידידים טובים.... את נשמעת מאוד מאוד דומה לי בהרבה מובנים, גם בעניין הסגירות והכמיהה לחברה וגם בפרפקציוניזם ובחוסר שביעות רצון התמידי מהחיים. נראה לי שאם הייתה לי אחת כמוך במציאות זה היה משנה לי את החיים, ואני הייתי משנה את החיים שלך.... היינו מדברים על הכל ומעודדים אחד את השני. חבל שנפגשנו בפורום אנונימי ולא במציאות...
 

endhitnadvut

New member
תודה לך

אני מקווה שתוכל בכל מקרה להתעודד ולשנות בעצמך את הדברים שאתה רוצה לשנות..
למרות כל הפסימיות שהפגנתי אני מניחה שטוב להיות אופטימיים.
 

ellinor

New member
היי:)

אני שמחה שיש לך חבר ויש מישהו שאוהבאותך ואת אותו, זה חשוב מאוד, אני באותו מצב כמו שלך, ושהחבר היה לי הכל גם חברה וידידה וזה נגמר שלשום אז אני מרגישה בכלל לבד אבל אני כתבתי הודעה פה בפורומים שונים שאני מחפשת חברות כי אני כל כך בודדה ושלחו לי בנות מסרים אני מבינה אותך לגמרי אומנם אני גדולה ממך בשנתיים וחצי אבל חווה את מה שאת חווה אם תרצי את יכולה להוסיף אותי כחברה שלך:) ובעזרת השם את תרגישי טוב יותר, אני מניחה שזהו אולי שלב שבו אנחנו מתבגרות ומנסות להבין מי אנחנו מה אנחנו... וכן עם הקטע של האמונה מעצמנו צריך לעבוד על זה חזק, אני גם באותה סירה שלך, אולי את משווה את עצמך לאחרים, כמו שקורה לי ואז את מגלה כמה את לא טובה.
 
למעלה