היי חדשה

האמת היא שגם אני ״ מטפלת אינטנסיבית״

אני קוראת את הדיונים האלה ומגלה, באופן מוזר, שאני מזדהה עם שני הצדדים.

אני מאוד מאוד מזדהה עם הצד הביקורתי.
ומצד שני, האמת הפשוטה היא שגם אני מטפלת אינטנסיבית בבת שלי. כי אני מרגישה באופן מאוד חד שזה הצורך שלה בשנים האלה, זה מה שהיא עצמה מבקשת, וזה המפתח להתפתחות הבריאה שלה, שהיא לא מובנת מאליה.

אז נכון, העברתי אותה ממעון ABA אינטנסיבי למעון שהרבה יותר דומה לגן רגיל, וזה רק עזר לה. ונכון, היא לא קיבלה עד עכשיו שום טיפול פרטי, ואני לא מקבלת שום הדרכה מקצועית. ונכון, אני לא בונה לה תכנית עבודה עם מטרות. כביכול היא מבלה אחרי צהריים בבית עם אמא, ״חיים רגילים״, ומתפתחת בעצמה. כביכול.

אבל האמת היא שזה לא מדויק. אני מושקעת בה באופן קיצוני.
אני משתדלת להקדיש לה זמן 1 על 1 כל יום וכמה שיותר שעות, על חשבון כל דבר אחר. משתדלת למצוא כמה שאפשר מישהו אחר שיהיה עם התינוק כדי שאוכל להתרכז בה. עושה עבודות בית וסידורים בזמנים אחרים (או לא עושה...). כמעט לא עובדת (למזלי הרב יש לי אפשרות).
מנסה למקד בה את הריכוז ב-200% כל פעם שהיא פונה אליי, והיא פונה הרבה. כי זו הדרך היחידה להבין משהו, להחזיק את הדיאלוג, ואני שואבת כוח מכך שלרגעים אני מצליחה.
מתבוננת בה בתשומת לב כשהיא משחקת לבד, כדי לנסות להבין מה מעסיק אותה ואיך החשיבה שלה פועלת.
חושבת עליה כל הזמן. עליה, על אימהות לה, על מה שאני צריכה להיות בשבילה. פותחת מחדש את כל השאלות של החיים שלי.
חושבת על אוטיזם כל הזמן. כותבת הודעות בפורומים. מפיצה עצומות. מנסה לשנות את העולם מהר מהר לפני שהיא תגדל.

ואת כל זה, אני לא עושה כי איזה איש מקצוע אמר לי.
וגם לא כי אני כזו אמא מלכתחילה. להפך, תמיד חשבתי שהתעסקות יתרה מזיקה לילדים, ולא כדאי לשבת להם על הווריד. ובאמת, בשנה הראשונה לחייה של היפחוצונת, לא הייתי אמא כזו בכלל.

זה בא ממנה!
היא מבקשת אותי, כל הזמן. היא מגייסת אותי. היא מבהירה לי שהיא חייבת את המאמץ המקסימאלי שלי. שהיא נורא נורא רוצה לתקשר וללמוד המון דברים, ולא מצליחה לעשות את זה לבד. והיא גדלה ומתפתחת ומחכימה בקצב מהיר ובו-בזמן פותחת פערים תקשורתיים מסוכנים שמתסכלים קודם כל אותה, והיא בסיכון, כאן ועכשיו ומיד. זו האמת הכואבת...

ואני בינתיים מצליחה יותר מאחרים, אז אני עושה מה שאני יכולה, וכל הזמן חושבת שאולי בעצם צריך עוד...
והלוואי שהייתה לי איזו עזרה מקצועית לגייס, כי כמה כבר אפשר להבין הכול לבד, ובלי פרספקטיבה? זה לא באמת מספיק בשביל הילדה שלי. אני רק אני.
אני לא מחפשת כזו רק כי האמון שלי בכל העולם המקצועי כלכך ירוד כרגע, לא כי אני לא צריכה את זה.
כל תובנה מועילה שיש לי שלא הגיעה ממוחי הקצר והמוגבל הגיע מהפורום הזה, תודה לאל שיש אותו לפחות...

זה לא כלכך קל לגדל ילדים אוטיסטים. נראה לי שרובינו מאוד מגוייסים להם, גם אם כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר.
 
הלוואי שהמעון היה מספיק

אני מאוד מרוצה ממנו כגן, הגננת מצוינת. יש לו את כל היתרונות של גן רגיל במיטבו, רק מונגש לצרכים המיוחדים של היפחוצונת.

הבעיה שאני דווקא כן חושבת שהיא זקוקה כרגע ל*טיפול*, ואינטנסיבי, ולצורך זה המעון כרגע לא נראה לי מספיק. למרות שהיא מקבלת שם 5 טיפולים פרטניים שונים, הם עדיין תקועים בבניית קשר בסיסי. אני כנראה עדיין היחידה שמצליחה להגיע איתה קצת מעבר לזה, או להבין בכלל איך לעשות את זה... ״הדרכות הורים״ עדיין מקבלות משמעות הפוכה, תמיד. וזה שם עליי אחריות אדירה. מעבר להיותי אמא שלה. יותר.
(אבל זו עדיין תחילת השנה, נקווה לטוב).
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אז את נותנת לה טיפול בשיטת אמא
לזה בדיוק התכוונתי שיש ילדים ששיטת אמא/אבא עובדת בשבילם, ורק היא.
אני לא נגד טיפול כשצריך.
אני נגד הטענה שיש רק דרך אחת,
או שאנשי המקצוע הם הרבנים הגדולים קובעי ההלכות.
 
עם זה אני מסכימה לגמרי

אם כי אישית הייתי שמחה אם גם לאנשי המקצוע היה משהו ראוי להציע, זה לא שמתוך פרינציפ אני רק עם ״שיטת אמא״ הזו.

אבל אני כן קצת מבינה על מה מתעצבנים כאן הורים שמשקיעים אינטנסיבית בילד שלהם, בדרכם, מתוך תחושה ברורה ועזה שהדרישה לזה עולה מהילד עצמו, ואפילו רואים ברכה בעמלם בנתונים לא פשוטים בכלל, ומקבלים כל הזמן התייחסות כאילו כל המאמץ שלהם לא נחוץ / מזיק, כי ממילא הילד מתפתח בעצמו ורק צריך לא להפריע...
יש בזה משהו מאוד מרפה ידיים, לא הוגן ולא נכון. לא בכל המקרים (אני מניחה שבחלק מהמקרים יותר ובחלק פחות).

ואולי אני בכלל לא מדברת עליהם, אלא על עצמי. כי גם אני אוהבת לחשוב בצורה הזו, שהילדה נהדרת כפי שהיא ואני רק נותנת לה להתפתח ולא צריך לטפל אינטנסיבית וכו׳.
ואז מגיע הערב, ואני לא מבינה למה אני מחוקה מעייפות, ולא מצליחה למצוא אנרגיה לשום תחום אחר בחיים.
אני מאושרת שיש לי את האפשרות להשקיע בה ומתפללת שזה מספיק, אין מטרה חשובה יותר כרגע. אבל להגיד שהיא לא צריכה השקעה מיוחדת כדי להתפתח באופן בריא? הלוואי שזה היה נכון. הלוואי.
 

abashel13

New member
בואי ואחלוק איתך את שיטת אבא בה אני משתמש

השעה 10.42 בבוקר נר שמיני של חנוכה ובני היקר ישן במיטתו ביום החופשה האחרון

ואני אך שבתי מכמה עניינים בחוץ וישר לפורום.... לראות מה התפתח...

אבל זה לא בגלל שהוא צריך את זה. זה בגלל שמשך שנות הורותי לו ככל שעסקתי בענייניו כך

הבנתי שאני עוסק בו זמנית בענייני ולהבין את האחרות והשונות שלו ממני זה להבין את עצמי

וכמו עם שאר ילדי ההורות ומשחק התפקידים של גדל/מגדל הפך להיות יותר ויותר מרתק ומקיף...

עד כדי כך שמעניין אותי ואיכפת לי מה משחק התפקידים גדל/מגדל מעורר אצלך ואצל בתך...

אני רואה באוטיזם פיסת חיים שאין כמותה למתוח את גבולות ההבנה שלי מהו אדם ואין לי שום ספק בכך שחווית ההורות לבני היא

מההתנסויות המעמיקות והמתגמלות של חיי ועוד לא הגענו למיצוי ראשוני של ההרפתקאה הזאת...

קשה או לא, לא לי לשפוט, אינטנסיבי או לא לא לי לשפוט.... טיפול חס וחלילה... הדדיות, כבוד והתנסות משותפת עם אדם יקר עדין ומופלא

שבקטנה מאפשרת גם לי להיות עם רגשות של יקר עדין ומופלא...
 
מבחינתי זה חלק מהתמונה

בהחלט חלק חשוב מאוד ולא מבוטל.

אבל זה לא הכול, וכרגע בא לי להאיר לרגע את הצד השני:
יש גם מה שאני עושה בשבילה, באמת בשבילה. כי הבאתי אותה לעולם ואני מחויבת לעשות בשבילה כל מה שאני יכולה.
לא הכול בחרתי ולא הכול הזמנתי. לא הכול פועל לטובתי. לא הכול מגדל אותי.
יש גם הקרבה.
 

abashel13

New member
לי המילה הקרבה לא יושבת טוב באוזן

ואני כולל אותה בהדדיות ודווקא בצד של התנדבות ונדיבות כלפי

הדברים שמלכתחילה נראים קשים... ככה סידרתי לעצמי את עולם המושגים שלי אחרי

שנשארתי בחיים ולא הקרבתי את עצמי למען המולדת ומאז זה עובד עבורי.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
כמו בעניינים אחרים, מה שנכון להורות בכלל נכון עוד יותר להורות המכוּנה "מיוחדת".
כשלעצמי, הקרבה זו מילה חריפה מדיי,
אבל ויתורים בהחלט יש.
כאמור, בכלל בהורות.
לפעמים אפשר לצמוח מתוך הויתורים האלה,
ולפעמים לא.
מודה שיש מקרים שהויתורים שעשיתי באמהות שלי,
לכל ילדיי, אכן מבחינתי האישית תבעו מחירים כואבים
שהדבר החיובי היחיד בהם היה מה שזה נתן לילדיי.
 

arana1

New member
הקרבה זה קירבה

ובמשך הזמן אנחנו לומדים שבזמן שהיה נדמה לנו שהקרבנו דברים שחשובים לנו זכינו בדברים הרבה יותר יפים וחשובים
בסך הכל כולנו נולדנו מותנים לחשוב ולהעריך דברים בצורה מסויימת
לזהות ולצעוד בדרך מסויימת למטרה
והנה הזדמן לנו אדם שהולך אחרת
אז נדמה לנו שאנחנו מקריבים אבל בעצם ההקרבה הזאת עוזרת לנו להתקרב לעצמנו יותר

הבחירה אינה מצומצמת ואינה גדולה,היא בדיוק בגודל שלי,ושלך,אנחנו חיים בעולם שלא מכבד בחירות ולא מבין אותן,אז ברור שזה קשה,אבל לדעתי עדיף כך
לנסות למצוא דרך הסבך את מה שכן פועל לטובתך ומגדל אותך
הלוואי שמי שאמון ומתוקצב לך היה עוזר אבל אלה עסוקים מדי בלהפריע
אז אין ברירה וצריך לחיות גם עם זה
 

asa112

New member
רוצה לתמוך בשיטה שלך

לדעתי, "טיפול של אמא" בשילוב של טיפול מקצועי או מסגרת מקצועית הוא הכי טוב לילד והכי מקדם אותו.
זה תמיד עשינו עם בן שלנו (היום הוא בן 11.5). לאנשי מקצוע לוקח זמן להגיע לילד - חודשים ושנים,
אם להורים יש קשר טוב עם ילד, חשוב להשתמש בזה כדי ללמד אותו דברים. זה אנחנו תמיד עשינו וממשיכים
לעשות היום. רק לי לא תמיד יוצא להקדיש לזה שעות. אתמול , למשל, ישבתי עם בן שלי 20 דקות - תרגלנו
משפטים קצרים באנגלית. איכשהו אני ובעלי מרגישים מה הקושי שלו ומחפשים דרך לעזור לו, לא משנה האם מדובר
בלימוד רכיבה על אופניים, חשבון, הכנת חביטה או שימוש איזו מתקן בגן שעשעוים.

כבר אנשי מקצוע שהכירו אותנו אמרו לי לא פעם אחד שבן שלי הגיע למקום שלו בזכות דברים שקיבל בבית.
כמובן אף אחד לא שולל תרומה של אנשי מקצוע טובים שפגשנו בדרך (היו גם הרבה לא טובים , חייבת לציין).

אז תמשיכו בדרך שלכם עד שיש לכם כוח וזה דבר הכי טוב, שאת יכולה לתת לבת שלך, לדעתי.
 

arana1

New member
קצת על ה"שיטה"

אני לא מאמין שהבת שלי לא אוטיסטית,אין מצב,גם אני וגם אמא שלה כאלה,אפילו נורא,לפחות בינתיים היא מתפתחת יפה,אפילו מהר לגילה,למרות שברור שהיא שונה,אפילו מאוד

אנחנו לא מתעסקים בללמד אותה דברים כמעט בכלל,את הכל היא לומדת לבד,אין לי ספק שאם הייתי מנסה ללמד אותה היא לא הייתה לומדת כלום
מהתנסותי ברור לי כמה מהותי ממש לקדש את המרחב והקצב הפנימי ויחודי של הילד
במיוחד אם הוא אוטיסט
אוטיסטים לא לומדים טוב בשיטות הרגילות בדיוק בגלל שהם מוכשרים ללמוד עמוקות ובצורה שאין מקיפה ומקורית ממנה ולכן זה נעשה בדיוק בקצב ובצורה שהיא גם הכי יחודית להם,ולכל אחד מהם בצורה שונה

הדבר היחידי שאני עושה עם ביתי זה רק שטויות,פרצופים וחיקויים והשתוללויות וסתם לבהות,ה"תפקיד" שלי הוא אחד ויחיד,שיהיה לה נעים,ואם היא מחפשת כדור או אוטו או שיר אז אני מוצא לה אותו
מה היא לומדת מתי ולמה ולשם מה ? כל זה מהווה שאלה פתוחה ומסתורית בשבילי,אין לי שום כוונה להכין אותה לחיים,פשוט בגלל שאין לי מושג מה זה החיים בכלל(אני מקווה ללמוד ממנה משהו על זה)

את היחס הזה אני שואב מנסיוני,ממה שאני חוויתי בחיי,יתכן ואני טועה,עד עכשיו זה לא נראה ככה,מבחינת הכישורים שלה היא מדהימה בכל המובנים,הרבה יותר מפותחת ממה שאני הייתי בגילה
מעולם לא למדתי אנגלית בכיתה,בבית הספר,כלום,אני קורא וכותב באנגלית כמו בעברית רק בגלל ששירים וסיפורים שאהבתי היו באנגלית,אז למדתי את השפה לבד תוך פחות משבועיים,גם לקרוא ולכתוב למדתי לבד,כמו הרבה אוטיסטים אחרים
ולכן אני מאמין שהשיטה הכי מוצלחת ומצליחה לאוטיסטים זה לתת להם לעשות פשוט מה שהם אוהבים ומתי שהם אוהבים ואיך שהם אוהבים
זה ממש לא מקרי שחלק כל כך נכבד מהאספים והאוטיסטים הם אוטודידקטים
הדבר היחיד שהם צריכים זה שיעשו להם נעים,שיקבלו אותם כמו שהם,וזה הדבר היחיד שהם לא מקבלים
 

asa112

New member
לכל הורה יש "שיטה" אחרת

אם יש.

בן שלי לא אוטודידקטי, הוא לא לומד לבד דברים כאלו.
הוא גם לא קולט שפות מהאוויר. יש לו זיכרון טוב, והוא זוכר מילים, זה הכל.
כמו שעזרנו ללמוד לחבר משפטים בעברית בזמנו, ומאז הוא עושה את זה מצוין לבד.
רוסית אני ויתרתי לו, והוא לא מדבר רוסית, למרות ששומע כל יום ומבין הרבה.
באותו צורה אני רואה, שקשה לו לחבר משפטים באנגלית, למרות שהוא מבין תבניות.
קצת תרגול וזה ילך, אין לי ספק.

לא כולם אותו דבר, זוכר ?
 

arana1

New member
כתבתי את הדברים כי אני נגד שיטות

ולכן ברור שאני מסכים איתך

אלא שמה שאני זוכר זה שכולם גם שונים וגם אותו הדבר
אחרת לא הייתה קיימת בכלל מילה כמו "כולם"
ולכן מצאתי לנכון לחשוף את התנסותי
גם כילד וגם כהורה

אני יודע שתרגול יכול לעבוד,מציע פשוט לנסות להקשיב גם לגישה אחרת,זה הכל
והרבה מאוד אוטיסטים לומדים הרבה מאוד לבד ובעצמם רק שהם לא משתפים אף אחד בעובדה הזאת
מסיבות שלפחות לי הן מובנות
ולמרות שלא כולם אותו הדבר אין לי ספק שכולם מוכשרים ללמוד מתוך אהבה לדבר
 

מיק67

New member
את נהדרת, כנה ומקסימה!

גם אני מטפלת אינטנסיבית מאוד בבת שלי מגיל רך מאוד. בלי שום אנשי מקצוע ורוב השנים גם בלי לדעת בכלל שהיא אוטיסטית.
תמיד עשיתי שני דברים - הסברתי לה את העולם והסברתי לעולם אותה וזו אכן עבודה אין-סופית ומאוד מעייפת .
אני חושבת שכן כדאי באופן עקרוני שעוד זוג עיניים יהיה בתמונה כי בתור הורים יש לנו שטחים קצת עיוורים.
ברור שזוג העיניים הזה צריך להיות שייך לאדם שמתאים לנו...
 
תודה

וברור שזה כדאי שיהיה עוד מישהו שמבין משהו בתמונה שלה, ושלי. כלכך כדאי שאין מילים... מקווה שיימצא.
 

arana1

New member
הכיוון הוא המהות

כל הדיונים והוויכוחים כאן עוסקים רק בכיוונים ולא בכוונות,רק בדרכים לא במטרות,למרות שהדברים כמובן קשורים ולכן הדיון מנסה לגעת גם בדרך השונה שאנשים מזהים את הקשר בין הכיוון לכוונה ובין הדרך למטרה (וחלק מהשונות האוטיסטית מתבטאת שאוטיסטים נוטים לזהות זיקה שונה בין הדרך למטרה,ולכן הם גם מכלילים אחרת ולומדים אחרת)

ההסתייגות שלך מהורה מעורב מדי היא מובנת לחלוטין,אנחנו רוצים לתת לילדים גם מרחב התפתחות עצמאי,ולכן גם כאן עולה השאלה מה זה עצמאי בכלל,העצמאות הנורמטיבית היא פוזה חלולה,ולכן גם החינוך אליה והטיפול אליה הוא חלול ומזיק נורא,ביחוד לאוטיסטים שנוטים ומוכשרים לעצמאות מהותית ועמוקה יותר
עצמאות אין פירושה חוסר זיקה לאחר,להפך,פירושה זיקה וקשר מכבד יותר,הדדי יותר,ולכן ההשקעה של ההורה הלא מטפל היא השקעה רבה יותר,כי היא מתבטאת כתשומת לב יחודית ורגישה,כזאת שבמבטאת מסירות המאפשרת לשים את ההורה בצד במקום במרכז כתשומת לב המבוססת על הנסיון ללמוד את הילד במקום על הנסיון ללמד אותו

ABA זה העצמה של הורות גרועה,הורות שבמקום לראות את הילד מצפה ממנו למלא הוראות בדרך למטרה הנוקשה שההורה מציב לו,לרוב זה נעשה בכלל ללא מודעות כי ככה גם רוב ההורים גדלו,ולכן,כל השיטות המבוססות על ניתוח התנהגות בנויות סביב ההנחה שמה שלא הולך בכח ילך ביותר כח,זאת אומרת,שהילד מוצג ונתפש כמי שפשוט לא מבין,ולכן נסביר לא לאט יותר ובשלבים רבים יותר,וזה נחשב כעדין ומתחשב בעיני אנשים שלא מבינים שהתחשבות ועדינות וחינוך וטיפול אמיתי זה לגלות ביחד עם הילד את מטרתו ואת דרכו אליה,שזה דורש מה שאת עושה,תשומת לב מתמדת לא רק כפונקציה של זמן ליניארי אלא כפתיחה לשאלה של כל ההנחות הקיומיות הכי עמוקות שלנו
זאת אהבה
גישה אחרת היא סתם חרטא
זה קשה ומייסר וכרוך ברגשות אשמה אין סופיים אבל בדיוק לכן זה מתגמל את ההורה לא פחות מאתה הילד
ולא מתגמל מהמקום של גאווה ,של התפארות ריקה ,של תראו כמה הילד שלי מוצלח ומופלא,אלא ממקום של צמיחה ושינוי אמיתי,מהותי,מקורי ויצירתי מבפנים,ביחד

ישיבה על הווריד זה מה שרוב ההורים עושים,נותנים הוראות ,וגם ציפיה זה סוג של הוראה,ומתפוצצים ומתאכזבים שהילד לא מגיב,ומתאכזבים שהילד לא מחזיר את ההשקעה באהבה,ככה מגדלים ילדים חלולים שמגדלים בתורם ילדים חלולים,הקשבה לילד,תוך דיון בלתי פוסק עם הציפיות שלך,של משמעותן,על כל ההיבטים,אינה ישיבה על הווריד,בדיוק להפך,היא פותחת את הלב והגוף והמחשבה של הילד והאדם לעשות מה שלא נעשה מעולם אף פעם,זו עצמאות אמיתית,ואוטיסטים זקוקים לתשומת הלב הלא מותנה הזאת בדיוק בגלל שהם בעצמם כאלה,ממציאים מקוריים ולא מותנים ,והיותם כאלה דורש את הכל אבל נותן את הכל

התגייסות לטיפולים לא דורשת שינוי פנימי,בלי שינוי פנימי אין תשומת לב,אלא רק חזרה חקיינית על הוראות הסמכות והעבר,וזה לא מקרי שאוטיסטים לא נוטים לחקות ,לפחות לא בשביל להשתלב,אם הם מחקים הם עושים את זה מבחוץ,כהערה,כנסיון לתפוש את כוליות האדם ולא להיות כמוהו בשביל לקבל מקום טוב בכנופיה

אדם לא יכול ולא צריך ללמוד לתקשר לבד
טיפולי תקשורת לא מלמדים תקשורת
להפך
הם כופים שתיקה
אהבת אם לילד מלמדת תקשורת
 
למעלה