יפחוצית מצויה
New member
האמת היא שגם אני ״ מטפלת אינטנסיבית״
אני קוראת את הדיונים האלה ומגלה, באופן מוזר, שאני מזדהה עם שני הצדדים.
אני מאוד מאוד מזדהה עם הצד הביקורתי.
ומצד שני, האמת הפשוטה היא שגם אני מטפלת אינטנסיבית בבת שלי. כי אני מרגישה באופן מאוד חד שזה הצורך שלה בשנים האלה, זה מה שהיא עצמה מבקשת, וזה המפתח להתפתחות הבריאה שלה, שהיא לא מובנת מאליה.
אז נכון, העברתי אותה ממעון ABA אינטנסיבי למעון שהרבה יותר דומה לגן רגיל, וזה רק עזר לה. ונכון, היא לא קיבלה עד עכשיו שום טיפול פרטי, ואני לא מקבלת שום הדרכה מקצועית. ונכון, אני לא בונה לה תכנית עבודה עם מטרות. כביכול היא מבלה אחרי צהריים בבית עם אמא, ״חיים רגילים״, ומתפתחת בעצמה. כביכול.
אבל האמת היא שזה לא מדויק. אני מושקעת בה באופן קיצוני.
אני משתדלת להקדיש לה זמן 1 על 1 כל יום וכמה שיותר שעות, על חשבון כל דבר אחר. משתדלת למצוא כמה שאפשר מישהו אחר שיהיה עם התינוק כדי שאוכל להתרכז בה. עושה עבודות בית וסידורים בזמנים אחרים (או לא עושה...). כמעט לא עובדת (למזלי הרב יש לי אפשרות).
מנסה למקד בה את הריכוז ב-200% כל פעם שהיא פונה אליי, והיא פונה הרבה. כי זו הדרך היחידה להבין משהו, להחזיק את הדיאלוג, ואני שואבת כוח מכך שלרגעים אני מצליחה.
מתבוננת בה בתשומת לב כשהיא משחקת לבד, כדי לנסות להבין מה מעסיק אותה ואיך החשיבה שלה פועלת.
חושבת עליה כל הזמן. עליה, על אימהות לה, על מה שאני צריכה להיות בשבילה. פותחת מחדש את כל השאלות של החיים שלי.
חושבת על אוטיזם כל הזמן. כותבת הודעות בפורומים. מפיצה עצומות. מנסה לשנות את העולם מהר מהר לפני שהיא תגדל.
ואת כל זה, אני לא עושה כי איזה איש מקצוע אמר לי.
וגם לא כי אני כזו אמא מלכתחילה. להפך, תמיד חשבתי שהתעסקות יתרה מזיקה לילדים, ולא כדאי לשבת להם על הווריד. ובאמת, בשנה הראשונה לחייה של היפחוצונת, לא הייתי אמא כזו בכלל.
זה בא ממנה!
היא מבקשת אותי, כל הזמן. היא מגייסת אותי. היא מבהירה לי שהיא חייבת את המאמץ המקסימאלי שלי. שהיא נורא נורא רוצה לתקשר וללמוד המון דברים, ולא מצליחה לעשות את זה לבד. והיא גדלה ומתפתחת ומחכימה בקצב מהיר ובו-בזמן פותחת פערים תקשורתיים מסוכנים שמתסכלים קודם כל אותה, והיא בסיכון, כאן ועכשיו ומיד. זו האמת הכואבת...
ואני בינתיים מצליחה יותר מאחרים, אז אני עושה מה שאני יכולה, וכל הזמן חושבת שאולי בעצם צריך עוד...
והלוואי שהייתה לי איזו עזרה מקצועית לגייס, כי כמה כבר אפשר להבין הכול לבד, ובלי פרספקטיבה? זה לא באמת מספיק בשביל הילדה שלי. אני רק אני.
אני לא מחפשת כזו רק כי האמון שלי בכל העולם המקצועי כלכך ירוד כרגע, לא כי אני לא צריכה את זה.
כל תובנה מועילה שיש לי שלא הגיעה ממוחי הקצר והמוגבל הגיע מהפורום הזה, תודה לאל שיש אותו לפחות...
זה לא כלכך קל לגדל ילדים אוטיסטים. נראה לי שרובינו מאוד מגוייסים להם, גם אם כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר.
אני קוראת את הדיונים האלה ומגלה, באופן מוזר, שאני מזדהה עם שני הצדדים.
אני מאוד מאוד מזדהה עם הצד הביקורתי.
ומצד שני, האמת הפשוטה היא שגם אני מטפלת אינטנסיבית בבת שלי. כי אני מרגישה באופן מאוד חד שזה הצורך שלה בשנים האלה, זה מה שהיא עצמה מבקשת, וזה המפתח להתפתחות הבריאה שלה, שהיא לא מובנת מאליה.
אז נכון, העברתי אותה ממעון ABA אינטנסיבי למעון שהרבה יותר דומה לגן רגיל, וזה רק עזר לה. ונכון, היא לא קיבלה עד עכשיו שום טיפול פרטי, ואני לא מקבלת שום הדרכה מקצועית. ונכון, אני לא בונה לה תכנית עבודה עם מטרות. כביכול היא מבלה אחרי צהריים בבית עם אמא, ״חיים רגילים״, ומתפתחת בעצמה. כביכול.
אבל האמת היא שזה לא מדויק. אני מושקעת בה באופן קיצוני.
אני משתדלת להקדיש לה זמן 1 על 1 כל יום וכמה שיותר שעות, על חשבון כל דבר אחר. משתדלת למצוא כמה שאפשר מישהו אחר שיהיה עם התינוק כדי שאוכל להתרכז בה. עושה עבודות בית וסידורים בזמנים אחרים (או לא עושה...). כמעט לא עובדת (למזלי הרב יש לי אפשרות).
מנסה למקד בה את הריכוז ב-200% כל פעם שהיא פונה אליי, והיא פונה הרבה. כי זו הדרך היחידה להבין משהו, להחזיק את הדיאלוג, ואני שואבת כוח מכך שלרגעים אני מצליחה.
מתבוננת בה בתשומת לב כשהיא משחקת לבד, כדי לנסות להבין מה מעסיק אותה ואיך החשיבה שלה פועלת.
חושבת עליה כל הזמן. עליה, על אימהות לה, על מה שאני צריכה להיות בשבילה. פותחת מחדש את כל השאלות של החיים שלי.
חושבת על אוטיזם כל הזמן. כותבת הודעות בפורומים. מפיצה עצומות. מנסה לשנות את העולם מהר מהר לפני שהיא תגדל.
ואת כל זה, אני לא עושה כי איזה איש מקצוע אמר לי.
וגם לא כי אני כזו אמא מלכתחילה. להפך, תמיד חשבתי שהתעסקות יתרה מזיקה לילדים, ולא כדאי לשבת להם על הווריד. ובאמת, בשנה הראשונה לחייה של היפחוצונת, לא הייתי אמא כזו בכלל.
זה בא ממנה!
היא מבקשת אותי, כל הזמן. היא מגייסת אותי. היא מבהירה לי שהיא חייבת את המאמץ המקסימאלי שלי. שהיא נורא נורא רוצה לתקשר וללמוד המון דברים, ולא מצליחה לעשות את זה לבד. והיא גדלה ומתפתחת ומחכימה בקצב מהיר ובו-בזמן פותחת פערים תקשורתיים מסוכנים שמתסכלים קודם כל אותה, והיא בסיכון, כאן ועכשיו ומיד. זו האמת הכואבת...
ואני בינתיים מצליחה יותר מאחרים, אז אני עושה מה שאני יכולה, וכל הזמן חושבת שאולי בעצם צריך עוד...
והלוואי שהייתה לי איזו עזרה מקצועית לגייס, כי כמה כבר אפשר להבין הכול לבד, ובלי פרספקטיבה? זה לא באמת מספיק בשביל הילדה שלי. אני רק אני.
אני לא מחפשת כזו רק כי האמון שלי בכל העולם המקצועי כלכך ירוד כרגע, לא כי אני לא צריכה את זה.
כל תובנה מועילה שיש לי שלא הגיעה ממוחי הקצר והמוגבל הגיע מהפורום הזה, תודה לאל שיש אותו לפחות...
זה לא כלכך קל לגדל ילדים אוטיסטים. נראה לי שרובינו מאוד מגוייסים להם, גם אם כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר.
