אני חושבת שזה מעבר להשוואה לגברים.
השאיפה לרזון היא מחלה של החברה המערבית במאה העשרים. מעולם השאיפה לרזון לא היתה כל כך נחרצת. אני חושבת שיש קשר מסוים בין התופעה הזו לבין התנועה הפמיניסטית. במהלך המאה העשרים עלתה התנועה הפמיניסטית. אחד ההישגים הגדולים היה הפיתוח והלגיטימציה של הגלולה למניעת הריון, שפרצה סכר רציני מאד על המיניות הנשית - אם קודם המיניות הנשית היתה דבר שעדיף לדכא, הרי שעכשיו המיניות הנשית היא דבר שמתפרץ. דבר זה חולל שינויים גדולים מאד בתפקידי המין בחברה, ויצר במידה רבה מצב של אנומיה, הווה אומר - מצב שבו כללי המשחק לא ידועים ולא מובנים עד הסוף. המיניות הנשית הפכה להיות לדבר מאיים מאי פעם, בתוך כל הבלבול שנוצר בתפקידי המין, וזו, לדעתי, הנקודה (או אחת הנקודות - אני מאמינה שתהליכים היסטוריים מהסוג הזה מושפעים מיותר מאשר דבר אחד) שבו החל דיכוי המיניות הנשית, בין השאר, באמצעות הסגידה לרזון. טוויגי מזכירה לכן משהו? עידן שלם של דוגמניות שהשאיפה שלהן היתה להיראות כמו ילד קטן. בלי חזה, בלי ירכיים, בלי טיפת בשר על העצמות. בעצם - כל מה שנוגד את המיניות הנשית הטבעית. בנוסף, גם יצר האכילה הוא מאיים - כל יצר אצל אשה מאיים במידה מסוימת, כי יש העדפה לראות בנשים יצורים רוחניים ועדינים, לא יצורים שיש להם יצרים "גסים", גופניים, כלשהם (וראו בוואינט את מה שהיה לבחור ישיבת ההסדר ההוא להסביר על למה נשים לא צריכות לשרת בצבא). לפיכך, גם הוא דבר שראוי לדכא, שמא אשה ששחררה יצר אחד, תשחרר גם את השאר. בעיני, אם למישהו מפריע שאני שמנה, הרי שהבעייה היא *שלו* ולא שלי, וראוי ש*הוא* יטפל בבעייה שלו בינו לבין עצמו. ולגבי בריאות - אני מגחכת עד כלות נשמתי כשאיזו שחיפה אסתמטית שמעשנת ושותה קפה שחור בשרשרת באה ומסבירה לי כמה שזה לא בריא להיות שמנה. את תשמרי לך את ההנאות הלא בריאות שלך, ואני אשמור לי את ההנאות הלא בריאות שלי.