'העץ הנדיב' ראה אר בעברית בשנת 1979 בתרגומם של האחים מולי ויהודה מלצר ומיד הפך לרב מכר גם בישראל.
בשלב מסוים ביקש הזמר והמלחין שמוליק קראוס רשות לכתוב יצירה מוזיקלית, מעין אורטוריה, על פי העץ הנדיב, ונענה בסירוב. "אף אחד לא ילחין יצירה כתובה שלי, חוץ ממני", הודיעו מטעמו של סילברסטיין.
של (שלדון) סילברסטיין נולד למשפחה יהודית בשיקאגו, הוא בכלל לא תכנן להיות סופר ומאייר:
"כשהייתי בן 12-14 כל מה שרציתי היה להיות שחקן בייסבול מצטיין וחביב הבנות.
אבל הייתי שחקן גרוע, וגם לרקוד לא ידעתי. הבנות כלל לא התעניינו בי. זה היה עניין אבוד. אז התחלתי לצייר ולכתוב. יצרתי עוד לפני שידעתי על קיומם של מאיירים, אז למזלי לא היה לי את מי לחקות או ממי להיות מושפע. כך פיתחתי סגנון משלי.
כשהבנות התחילו להתעניין בי, כבר הייתי שקוע בעבודתי."
העץ הנדיב (1964) נדחה בתחילה ע"י המו"לים בטענה שאין לו קהל יעד ברור: הוא אינו ספר לילדים ואף לא למבוגרים. נראה שהפגם היה בעצם יתרון- הספר זכה באהבת מיליוני מבוגרים וילדים כאחד.
בנוסח האנגלי המקורי, העץ מתואר כנקבה She
היחסים הבלתי סימטריים שבין העץ, הנותן תמיד, לבין הילד שיודע רק לקחת, נתפסו ע"י רבים כביקורת על יחסי גברים-נשים; יחסי ילד-אם ויחסי גבר ואהובת נעוריו.
כשעמד יהודה מלצר לתרגם את הספר לעברית, הוא שיגר לסילברסטיין מכתב, בו ציין כי בשפה העברית עץ זה 'הוא' ולא 'היא'. מסוכנו הספרותי של סילברסטיין נתקבל היתר לשינוי מינו של העץ.
כך קיבל הספר בתרגומו העברי, משמעות רחבה יותר: הוא עוסק לא רק בקשר בין המינים, אלא גם בקשר שבין ילדים והורים, בין אדם לאדם. סילברסטיין עצמו העיר פעם ש"הספר הוא פשוט, על יחסים בין שני אנשים: אחד נותן- והשני לוקח.
ילדי הפרחים בסיקסטיז ראו בו משל לנתינה ללא התחשבנות והפכו אותו לספר פולחן.
בשנים האחרונות רצה ברשת גרסה משעשעת לסיפור בשם "העץ שידעה להציב גבולות".
סילברסטיין עצמו היה בשיא הפופולאריות שלו בראשית שנות ה-60, הוא פרסם ספרים למבוגרים ולילדים, ניגן בפסנתר, בסקסופון, בגיטרה ובטרומבון הוציא תקליטים שאותם כתב, הלחין ושר וגם הרבה לכתוב ללהקות וזמרים מפורסמים. את להיטו הידוע ביותר "נער ושמו סו" A Boy Named Sue הוא כתב לג'וני קאש. עבור שיר זה הוא קיבל את פרס גראמי ב-1970.
אבל אז בשיא ההצלחה, בדומה לסופר ג'יי די סאלינג'ר לפניו- הוא ירד למחתרת וחי בניתוק כמעט מוחלט מן העולם, במשך יותר מעשרים שנה, עד לפטירתו מהתקף לב בגיל 68.
באותן שנים הוא חווה סדרה של טראגדיות אישיות ואיבד את בתו הקטנה ואת אמה.
היום הוא יום השנה למותו של סילברסטיין. תודה על כל מה שנתת.
בהכנת הטקס נעזרנו וצטטנו מספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים", הוצאת ידיעות ספרים, 2003.
ספריית בית אריאלה
ראה גם https://www.tapuz.co.il/threads/הידעת-💡.15518161/
בשלב מסוים ביקש הזמר והמלחין שמוליק קראוס רשות לכתוב יצירה מוזיקלית, מעין אורטוריה, על פי העץ הנדיב, ונענה בסירוב. "אף אחד לא ילחין יצירה כתובה שלי, חוץ ממני", הודיעו מטעמו של סילברסטיין.
של (שלדון) סילברסטיין נולד למשפחה יהודית בשיקאגו, הוא בכלל לא תכנן להיות סופר ומאייר:
"כשהייתי בן 12-14 כל מה שרציתי היה להיות שחקן בייסבול מצטיין וחביב הבנות.
אבל הייתי שחקן גרוע, וגם לרקוד לא ידעתי. הבנות כלל לא התעניינו בי. זה היה עניין אבוד. אז התחלתי לצייר ולכתוב. יצרתי עוד לפני שידעתי על קיומם של מאיירים, אז למזלי לא היה לי את מי לחקות או ממי להיות מושפע. כך פיתחתי סגנון משלי.
כשהבנות התחילו להתעניין בי, כבר הייתי שקוע בעבודתי."
העץ הנדיב (1964) נדחה בתחילה ע"י המו"לים בטענה שאין לו קהל יעד ברור: הוא אינו ספר לילדים ואף לא למבוגרים. נראה שהפגם היה בעצם יתרון- הספר זכה באהבת מיליוני מבוגרים וילדים כאחד.
בנוסח האנגלי המקורי, העץ מתואר כנקבה She
היחסים הבלתי סימטריים שבין העץ, הנותן תמיד, לבין הילד שיודע רק לקחת, נתפסו ע"י רבים כביקורת על יחסי גברים-נשים; יחסי ילד-אם ויחסי גבר ואהובת נעוריו.
כשעמד יהודה מלצר לתרגם את הספר לעברית, הוא שיגר לסילברסטיין מכתב, בו ציין כי בשפה העברית עץ זה 'הוא' ולא 'היא'. מסוכנו הספרותי של סילברסטיין נתקבל היתר לשינוי מינו של העץ.
כך קיבל הספר בתרגומו העברי, משמעות רחבה יותר: הוא עוסק לא רק בקשר בין המינים, אלא גם בקשר שבין ילדים והורים, בין אדם לאדם. סילברסטיין עצמו העיר פעם ש"הספר הוא פשוט, על יחסים בין שני אנשים: אחד נותן- והשני לוקח.
ילדי הפרחים בסיקסטיז ראו בו משל לנתינה ללא התחשבנות והפכו אותו לספר פולחן.
בשנים האחרונות רצה ברשת גרסה משעשעת לסיפור בשם "העץ שידעה להציב גבולות".
סילברסטיין עצמו היה בשיא הפופולאריות שלו בראשית שנות ה-60, הוא פרסם ספרים למבוגרים ולילדים, ניגן בפסנתר, בסקסופון, בגיטרה ובטרומבון הוציא תקליטים שאותם כתב, הלחין ושר וגם הרבה לכתוב ללהקות וזמרים מפורסמים. את להיטו הידוע ביותר "נער ושמו סו" A Boy Named Sue הוא כתב לג'וני קאש. עבור שיר זה הוא קיבל את פרס גראמי ב-1970.
אבל אז בשיא ההצלחה, בדומה לסופר ג'יי די סאלינג'ר לפניו- הוא ירד למחתרת וחי בניתוק כמעט מוחלט מן העולם, במשך יותר מעשרים שנה, עד לפטירתו מהתקף לב בגיל 68.
באותן שנים הוא חווה סדרה של טראגדיות אישיות ואיבד את בתו הקטנה ואת אמה.
היום הוא יום השנה למותו של סילברסטיין. תודה על כל מה שנתת.
בהכנת הטקס נעזרנו וצטטנו מספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים", הוצאת ידיעות ספרים, 2003.
ספריית בית אריאלה
ראה גם https://www.tapuz.co.il/threads/הידעת-💡.15518161/