אחחח... זכרונות....
פתאום, לא יודעת למה, נזכרתי בחברתי מימי השרות הצבאי, ת. ת. נהגה לנסות כל גבר באופן מעשי, ולמזלה עבדה במשמרות, כך שלא היתה חייבת להשלים שעות שינה דווקא בלילות. למרות - ואולי הודות ל - תחביבה הנ"לוז היא היתה בחורה מלאת חיים ושמחה ביותר וניחנה בחוש הומור מפותח במיוחד וארסי-משהו (אמנם מאוד לא מתאים לי, אבל הסתדרתי עם זה איכשהו). שמרנו על קשר גם אחרי תום השרות, ויום אחד כשהתקשרתי אמא שלה אמרה לי ש-ת. לא יכולה לשוחח איתי, כי היא באמצע תפילה. הסתבר שברגע שאמרתי "יענקל רובינסון" היא הספיקה לחזור בתשובה. בכולופן, כשבאתי אליה גיליתי נערה חסודה, שההומור שלה יבש ונשר, ושקרום הכלילוּת שלה צימח מחדש, עבה ובלתי-חדיר פי כמה מהמקורי, מכסה גם חלקים שאלוהים לא העלה בדעתו לכסות. מרגע שנכנסתי היא רק ניסתה להראות לי את האור, וכשלא ראיתי אותו זה לא גרם לה לצחוק, משום-מה. עשה רושם שהשרירים הרלוונטיים התנוונו. אולי הצטנעו גם הם מאחורי אותו קרום אטום. היא ניסתה פעמים אחדות להסביר לי איפה טעיתי ואיך יש לתקן, ומשהתייאשה מרגישותי הדלה לאור - סירבה לראות את פניי עוד. יש משהו בחוזרים בתשובה (לא רק בענייני דת - גם אצל מעשנים לשעבר זה קיים, ואצל טבעונים שנהגו בעבר להיזון מפרי המנגל, ואצל כל אלה שעברו מקיצוניות לקיצוניות - ועשו זאת בקיצוניות) שגורם להם להטיף לאחרים ללכת בדרכם, שהרי הם היחידים שראו את האור. אני מבינה שהאור במטולה רב וגדול.
אני מקווה שאוזני המן תרבותיות הן מספיק טרקטיביות כדי לא לגרום לי לגורש בבושת פנים משם, כשאבוא לבקר. שהרי נאמר - בפני עיוור לא תשים מכשול.