הטעויות של דמבלדור
בדיוק מאששות את ההרגשה שלי. כי זה התחיל מדמבלדור הלא-מנוצח בספרים 1, 2, ו-3, והנה - פתאום הוא טועה ב-4. וטועה עוד יותר ב-5, ואם עכשיו הוא פתאום יוכח כצודק לאורך כל הזמן הזה, משהו ברצף הספרותי, ובמיוחד בבניית הדמות, יישבר. ואולי לא, תראה, אינ לא יודעת איך רולינג מחליטה לבנות את הדמויות שלה. כלומר, אינ יכולה לראות את זה בששת הספרים האחרונים, אולי בשביעי היא תביא את הטוויסט המטורף, וגם זה בסדר. פשוט אני ארגיש שאם הדמות של סנייפ תהיה הפוך-על-הפוך-על-הפוך, ההפוך האחרון ישטיח אותה במקום להעמיק את מה שעמוק כבר ככה. יש משהו באובר-משחקים שממאיס את המשחקים עצמם. כמו שמרוב דובים לא רואים את היער, לפחות בהרגשה שלי. אם רולינג החליטה להציק את סנייפ עם רעל בעיניים כלפי דמבלדור, רצוי שהיא תדבוק בזה, ולא תגיד אח"כ שכל השנאה הזאת הייתה סתם הצגה, כי שנאה שמתוארת כמקופלת בתוך הקמטים של העור, שמוקרנת החוצה במבט כל כך קר, לא יכולה להיות משחק. אם רולינג הייתה רוצה לתאר את סנייפ מעמיד פנים, התיאור לא היה כל כך חד ונוקב וזרוע בתוך הדמות, לפחות לפי דעתי. היא הייתה יכולה לבחור באלף דברים אחרים, להבליט מאות דברים שונים. או לא להבליט כלום בכלל. העובדה שהיא בחרה להבליט את כל מה שנשקף ממנו מסמלת, משהו, בעיני, ואני אשמח אם תהיה עקביות.