החלטות בחיים
הו, כמה שקשה לי לקבל החלטות, חבל על הזמן! אבל אני באמת מרגישה שאני עושה עכשיו
שינוי עצום בחיים שלי, שרק במרחק של זמן אני אבין עד כמה הוא היה גדול ומשמעותי. על כל השאלות שנשאלו אני יכולה להגיד: לא, לא קל, ואפילו קשה. "לא לקבל החלטות מתוך פחד מהתוצאה של ההחלטה?" חה... אפשר להגיד שזהו סיפור חיי. או לפחות היה סיפור חיי. אני באמת מתכוונת לקחת את החיים שלי בידיים. אני אומנם מתה מפחד מכל השינויים והתוכניות, אבל אני מעדיפה למות מפחד ולעשות מאשר למות מפחד ולא לעשות. יותר מדי זמן קיבלתי דברים שלא אהבתי, חייכתי כשהייתי עצובה, נסעתי למקומות שלא רציתי, למדתי כמה חשוב לתת וכמה אסור לבקש ("אם יגיע לך, תקבלי"). עכשיו אני מבינה שלא הייתי מנומסת - הייתי מומיה, שהחיים האמיתיים עוברים מעליה. אז נראה לי שעוד מוקדם לקבוע את זה, כי בינתיים הכל תוכניות והחלטות ולא ביצוע מעשי, אבל אני חושבת שההחלטה של אתמול, להפסיק לספוג את ההשפלות במקום העבודה, היתה משהו ששינה לי את החיים, פשוטו כמשמעו. לא רק בגלל שמעכשיו יש לי (מבחינת אחרים ומה שיותר חשוב, מבחינתי, בהרגשה הפנימית) יותר כוח, אלא כי המחשתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות דבר שנראה בעבר כבלתי אפשרי. שאני יכולה, צריכה, חייבת, גם לדרוש. ולקבל. ושלבקש זו לא מילה גסה. והיום כבר יישמתי שתי החלטות מאתמול: יש מישהו שמחזר אחריי כבר שבועיים, לדעתי הוא כבר הבין שאני ממש לא מתלהבת אבל הוא ממשיך לנדנד, ועושה את זה בצורה קרצייתית. הוא התקשר אליי היום והזמין אותי לארוחת צהריים, וכשאמרתי שאני לא יכולה אז הוא שאל על פגישה בערב, והמשיך ונידנד וקירצץ ולא עזב. אחרי נשימה ארוכה (הפעם זה לא היה קל כמו אתמול, כי הבחור לא רע או מגעיל, סתם נודניק... אבל בכל זאת גוזל ממני כוחות נפש) עשיתי את מה שדימיינתי לעצמי אתמול בלילה, ואמרתי לו חד וחלק מה אני חושבת על כל העניין. הוא היה בשקט כמה רגעים, ואמר בסוף שהוא מבין וסגר את הטלפון. אז כאילו ניצחתי וסימנתי עוד
ברשימה, אבל האמת שאני מרגישה קצת נאחס... כאילו יצאתי מגעילה... מצד שני, מה אני יכולה לעשות? להיות לא אמיתית? להיות מלאכותית ומזוייפת? להמשיך להמציא תירוצים למה אני לא יכולה להיפגש איתו היום או מחר או ביום העצמאות? אוף... אני ממש מקווה (בשביל שנינו) שהוא באמת לא יתקשר יותר.
בכל אופן, החלטה נוספת שיישמתי היה ששרתי הבוקר באוטובוס, דבר שתמיד הייתי נחרדת לעשות! זה לא ששרתי אופרה, אבל שרתי לעצמי, ונהניתי מכל רגע, והתעלמתי מהמבטים מהסביבה. טוב, ניצחון קטן, אבל ניצחון. ובכלל, למה היה כל כך קשה לעשות את זה עד היום? דבר כל כך, כל כך פשוט? אני ממש מפחדת מהצל של עצמי. טוב, את זה ידעתי הרבה זמן אבל לא היה לי אומץ לשבור איכשהו את מעגל הקסמים הזה. נראה לי שעכשיו מתחיל להיות לי. כן. לו הייתי קוראת לפני כמה חודשים את ההודעה של deep ocean בתגובה להודעה הזו, למשל, או אפילו את ההודעות שלי מאתמול - ועוד יותר, אם הייתי חושבת על הסיטואציה שקרתה אתמול - הייתי אומרת לעצמי "כן, בטח... זה יכול לקרות רק לאנשים אחרים". עכשיו אני מבינה שגם אני יכולה להיות מאושרת. ואני מתכוונת להיות מאושרת, למרות שהדברים שאני צריכה לעשות או לעבור כדי שזה יקרה (חלק מופיעים ב"רשימה" שלי, ויש עוד כמובן) באמת מפחידים אותי. טוב שאני כותבת את כל זה. זה כמו התחייבות לעצמי להיות מאושרת, ותזכורת שזה אפשרי ושאני בכיוון הנכון.
(אתם לא חייבים לענות על הכל כמובן
)
