השלמה
זה עצוב שילד צריך "להפסיק לחיות" כשהוא אצל אבא. שהחיים שלו לא ממשיכים ברצף ברורואין הוא נע בחופשיות בין שני בתים (מה שהובטח לו בשיחה הבנאלית - "אמא ואבא מתגרשים מעכשיו שני בתים , הכל אותו דבר רק שני בתים נפרדים"). שום דבר לא אותו דבר אך בעיקר העובדה שהילד צריך, בעל כורחו, להשלים עם נטרול מחייו פעמיים בשבוע. אם תשים לב , האב לא הותקף אלא ציינתי חוסר אונים שלי וכאב שלי כאם לחוסר יכולת שלי לסייע בסוגיה שבה הבת מרגישה אי רצון מצד אביה לקחת בחשבון את העובדה שגם לה יש חיים... (לא רק לו). את דעתי האישית על התנהגותו , שומרת לעצמי בעיקר לאור העובדה שאין היא רלוונטי לנושא אותו רציתי לעלות כאן. אין זה קשור כלל לתהליך השלמה . זה קשור לעובדה שילדים גדלים והורים נשארים קטנים וחסרי יכולת לגדול איתם ולהבין שיש לילדים צרכים משתנים בהתאם לגילם. ילד בן 5 לא ישים לב שפעמיים בשבוע אין הוא משתתף בשום פעילות אך כשיגיע לגיל 12 ומעלה הוא עשוי לקלוט שהמחיר כבד ואין הוא מוכן לשלם . הנושא הרלוונטי זה חוויות הילדים המתבגרים שהוריהם גרושים , חייהם - צרכיהם מול חיי וצורך הוריו.