הבהרה
תודה על ההתייחסות, אך אני חייבת להבהיר... ההחלטה להביא ילד לעולם אינה יכולה להיות החלטה פזיזה, יש הרבה מאוד חשיבה מאחורי החלטה כזו. אני בהחלט מיואשת מהנסיון להכיר את בן הזוג, (ולא בגלל שאני לא מבלה או ביוון שאין גברים מתאימים, הרי ההחלטה לחיות בזוג חייבת לבוא משני הצדדים, ועדיין לא נמצאתי במצב בו שני הצדדים מעוניינים... ואני לא בררנית !!!! ) אך הצורך להפוך לאם הוא צורך פנימי ענק, הוא למעשה מהות הקיום שלי כאישה וכבן אנוש. הקושי להתמודד עם העול הכלכלי והפיזי וכמובן עם השאלות שיגיעו בשלב מסויים נלקחים בחשבון. אין ספק שלא יהיה לי קל, אך יש לי תמיכה מהמשפחה ומהחברים. ושאלת השאלות... האם אני צריכה לוותר על הזכות להיות אם כיוון שלא הכרתי את הגבר המתאים??? ועד מתי עלי לחכות? עד גיל 35? 37? מתי הגיל המתאים להחליט ש"היאוש" מצדיק את המעשה? אני מרגישה מוכנה מאוד עכשיו, הן פיזית והן רגשית... ואני מאמינה כי קיימים גברים שיסכימו להכנס למערכת זוגית גם כאשר יהיה לי ילד משלי... והם כמובן יתקבלו בברכה כי על זוגיות עדיין לא ויתרתי !!!!!
