הורים תמיד אומרים

[שיר לי שני]

הציל אותנו...

ראיתי בפגיה משפחות שהתאום שבפגיה בקושי ראה את הוריו. או שהתאום בבית ראה בעיקר את סבתא/שכנה, כי ההורים היו כל הזמן בפגיה.
בזכותו, לא נאלצנו לבחור בין הבנות. האישלי לקח חופשה מהעבודה, והיינו עושים תורנות פגיה/מלונית, מתחלפים כל שלוש שעות.
לצערי, בישראל אין תנאים ללינת הורים בפגיות עצמן. גם לא לשמירת תאום שהשתחרר מוקדם בשטח בית החולים אם זה לא במלונית.

 

[B l u e D e v i l]

מצד אחד רציתי לכתוב

שזה מקומם שאין את התנאים האלו להורים, מצד שני אין תקציב לחולים עצמם, אז להורים?
יש לכם מזל גדול שיש אצלכם מלונית. ברב בתי החולים זה לא קיים. אצלנו למשל בפריפרייה, אמא שלי היתה במצב דומה לזה שהית בהתחלה, היא נסעה חצי שעה לב"ח כל בוקר ב6 ועזבה ב2-3 בלילה בהחלפה עם סבתא שלי שב6 היתה נגררת באוטובוס אלינו לבית להעיר ולארגן אותנו לב"ס. זה לא נמשך תקופה ארוכה כי התינוק נפטר אבל זה היה ממש סבל נוסף.
וכל הכבוד לאבא שלך.

 

[שיר לי שני]

את רוצה עוד מקומם אחד?

מעבר לזה, שאני מתקוממת כמוך על התנאים בפריפריה, ולא משווה בכלל בין התנאים הנ"ל לבין מה שאני עומדת לכתוב...
בפגיה יש חדר שמיועד למשפחות שעומדות לפני שחרור בתנאים בעייתיים. למשל, תינוק עם צינור-קיבה וכו', שצריך טיפול מיוחד בבית. המשפחות לנו שם את הלילה-שניים הראשונים, ככה שאם הם מתקשים, יש אחות בקריאת אינטרקום. יפה, נכון? פשוט רעיון מופלא.
אבל החדר עומד ריק רוב מהזמן, כמו שאת בודאי מבינה. הייתי בפגיה 55 ימים, מתוכם השתמשו בחדר בדיוק 4 לילות.
אז אפשר שבשאר הזמן הוא ישמש משפחות במצב שלנו? או, נניח, הורים מהפריפריה שילדו בתה"ש, ועכשיו גרים במלונית כי רחוק להם לנסוע כל יום? לא. אי אפשר. תקנות. החדר מיועד רק למטרה ההיא, וזהו.
סתם לצורך המשל, איתי באותו זמן היו שתי אמהות שגרות, אחת באשדוד ואחת בחיפה, ילדו בתה"ש (כל אחת מסיבותיה שלה), ושילמו מלונית על כל זמן האשפוז של הפגות שלהן! אחת מהן היתה מאושפזת כמעט אותו זמן כמו זהר, 50 יום. השניה "רק" שלושה שבועות.
יותר מזה. בפגיה יש רק חדר אחד כזה, אז נניח שבעייתי לתת. כי למה להיא כן, ועכשיו ההיא שהגיעה אתמול משלמת... אבל יש בניין שלם של חדרים ודירות למשפחות של ילדים חולי סרטן. כלומר, הבניין משוייך לבית החולים לילדים ע"ש ספרא. אבל המחלקה האונקולגית הלאימה אותו שהוא רק של הילדים "שלה", ואפילו על בסיס מקום פנוי לא נותנים להורים שילדיהם "סתם" מאושפזים, או פגים.
חלם!

 

[B l u e D e v i l]

למזלי

לא יצא לי לחוות את זה.
אבל החברה שילדה שם בתה"ש היא מהפריפרייה פריפרייה (עוטף עזה על גבול הקילומטר) שילדה בתה"ש כי בכלל לא האמינו שהתינוקת תשרוד (בלי קשר לפגות שלה) והיא הצליחה איכשהו לשכנע אותם לתת לה איזה חדר. נדמה לי של אחיות למנוחה או משהו ונתנו לה לישון בו תקופה. אבל גם שם...כל הלילה נכנסים לך. את מתלבשת נכנסים לך. אין טיפת פרטיות. אבל לפחות היא לא ישנה על ספסל בחוץ. זה ממש היה סיוט.

היא היתה שם כמה חודשים. לא זוכרת אם שניים או שלושה אבל תקופה יחסית ארוכה ומיאשת מאוד.

מפתיע אותי שמישהו כן הגדיל ראש ועשה בנין שלם למשפחות, וחבל שלא למדו שם שכשמישהו צריך ויש מקום, צריך לעזור. דווקא הם היו צריכים חמלה.

 

[שיר לי שני]

אגב

לידה בריאה - לידה שגם מהלכה, וגם אחריה, שני הצדדים בריאים ומרגישים בטוב. הלידה שתיארת לא עונה להגדרה הזו.
לעומת זאת, אצלי, הלידה עצמה היתה חלומית (עד כמה שלידת בית חולים בחדר ניתוח יכולה להיות), ואני זינקתי על הרגליים אחרי שמונה שעות שינה (בכל זאת, הייתי ערה רוב הלילה, והגוף שלי עבד קשה).
אני חייבת להגיד, שהפגיה היתה סוג של חממה ובית ספר לעניינים הטכניים של הטיפול בתינוקות, אבל היה לי המון מזל. גם מבחינת המצב של הבנות, שרוב הזמן היו בסדר, וגם מבחינת הצוות שהיה מדהים ברובו המאד מכריע. למעט שלוש אחיות בלתי נסבלות, ממש אהבתי.

 

[B l u e D e v i l]

אשה חייבת לקחת 6 שבועות

שמוגדרים משכב הלידה בהם היא צריכה לנוח ולכן לא אמורה לחזור לעבוד. את 8 השבועות הנותרים הגבר זכאי לקחת.
אני לא בטוחה לגבי הרחבת החופשה ל6 חודשים, אם גם אז הוא זכאי לקחת את 3 החודשים הנוספים, בכל מקרה... הם לא בתשלום לאף אחד מבני הזוג.

 

[B l u e D e v i l]

כתבת בדיוק את מה שאני חושבת.
ופה בעצם נוגעות רב בעיות הפורום - הקשר הזוגי ולא הקשר מול החמות. כשהגבר מתקשה לקבל את המעמד שלו מול הילדים ולמה הוא ואמא שלו לא מקבלי ההחלטות העיקריים.

 

[עלה לא נידף]

שוויון זכויות בא עם החובות

כל פעם שאני נתקלת בשאלה "ובעלך מסכים למה שהחלטת על הילדים???" השערות הקטנות על העורף נעמדות לי.

 

[B l u e D e v i l]

את יודעת

אני חושבת שהדוגמא שנתת לפני כמה שבועות ממחישה טוב חלק מהשאלה.
ספרת שהבן של בתך בכה כל הלילה והפריע לכל דיירי הבית, ולמרות זאת היא סרבה לעצה שלך לתת לו קצת משכך כאבים שיקל בעיקר עליו. סבלתם, הוא סבל, ובסוף היא התרצתה וגילתה שזה טוב לילד. והלאה? ישנם מצבים נוספים שבהם העיצה שלך "שווה זהב" ועדין זוכה ליחס של - אל תתערבי.

 

[mykal]

נכון, וידעתי

בדיוק על מה ולמה היא התנגדה,
(הידעת שמשככי כאבים פוגעים בכבד? אחותה הגדולה
ממש אנטי ו/הדביקה' אותה ברעיון)

החכמה היא לא 'להתעקש' על עצה 'שווה זהב'

לומר, ולנוע משם. תרצה, תשתמש, לא תרצה תמצא פתרון אחר שיתאים לדעתה.
אולי זה מה שצריך ללמוד מהסיטואציות האלה,
שאנחנו המבוגרים האחראים (חמים/חמיות) לא נלחץ, נדע לא להתעקש ולהתנגש.

אגב, באחד הימים אחרי אותו לילה--שוחחנו על תרופות,
ואני הארתי (הא' בכנה) כדי שכבד יפגע מתרופה--צריך לצרוך כמות אדירה,
או להזהר כשהכבד 'חולה/רגיש' וכד'.
היא שמעה. ונגמר.

 

[B l u e D e v i l]

כל תרופה במינון גבוהה

בדיוק כמו אלכוהול פוגעת בכבד. אבל כל עוד נותנים את המינון המומלץ, ואנחנו מדברים גם על אופן חד פעמי (הילד לא מקבל כל חיו כל 4 שעות תרופות) אז אין מניעה או פגיעה.
למעשה, תראי אנשים שהומלץ להם לקחת אספרין אני חושבת, כל יום כדי למנוע מחלות לב. אין להם פגיעות בכבד.

 

[dori78]

אני מניחה שאפשר לקשר את זה לשני גורמים:

1. לרובנו יש אי-אילו טענות בנוגע לאופן שבו גידלו אותנו, גם אם "השלמנו" עם העבר ועברנו את השלב בו אנחנו כועסים על ההורים ועל הטעויות שלדעתנו עשו בגידול שלנו, עדיין יש לכל אחד ואחת מאיתנו שתיים-שלוש מסקנות של "עשה ואל תעשה" מתוך החוויה שלנו כילדים. ככה שכשאנחנו מגיעים לגדל ילדים בעצמנו - יש להרבה מאוד מאיתנו נטייה לשים "חומה" ולא לקבל עצות או ביקורת.

2. בשלושים השנים האחרונות, התפתחה מאוד המודעות בכל הנוגע לזכויות הילד.
בחלק המקרים זה הלך רחוק מדי, יש הורים שלא שמים לילדים גבולות ועברו לקיצוניות שניה - של זכויות יתר לעולל בן שלוש.
כשילד גדל בתחושה שהוא מרכז הבית, הצרכים והרצונות שלו הם הדבר הכי חשוב, על פיו ישק דבר והוא זה ש"מחליט על עצמו" - אין להתפלא על כך, שגם בגידול ילדיו הוא רוצה להחליט בעצמו...

 

[ayaht]

אני תמיד הילדה שלהם, אבל...

אני כבר לא יושבת להם על הברכיים.
כבר לא צריך להחזיק לי את היד כשאני חוצה את הכביש.
(חיבוק ונשיקה יתקבלו בברכה תמיד)

להתייעץ זה סבבה.
אבל ההחלטה (בכל עניין) היא שלנו.

ו.. כשזה מגיע בצורת עצה שביקשנו, זה דבר אחד.
כשמתחילה מלחמה בגלל שבחרנו לפעול אחרת ממה שייעצו לנו.. מן הסתם לא נבוא להתייעץ שוב...

 

[B l u e D e v i l]

בגיל 16-17

שקבלת החלטות, וגם אז זה לא היה על הברכיים שלהם (אני מקוה) עשית אותם בלי לשמוע את דעותיהם?
אני מדברת רק על עיצות,לא על הדחפות וקבלת החלטות. כי הרעיון בסוף הוא להבין למה העיצות של ההורים שלי שוות זהב והעיצות של ההורים שלו לא שוות כלום.

 

[ayaht]

חלק כן וחלק לא.

לגבי המשפט האחרון, אני לא יודעת מה לענות עליו, כי אני ממש לא חיה במחשבה הזאת.
לא נראה לי שהעיצות של ההורים שלי שוות זהב ושהעיצות של ההורים שלו לא שוות כלום.
גם לא להיפך.

לא יודעת מה איתך, זה תלוי נושא סה"כ, אבל בימינו, כשיש לי שאלה אני מחפשת את התשובה באינטרנט....
ולא סתם, אלא מבקשת אותה ממי שאמור להבין בתחום.

אני בפירוש לא אבקש עצה בתחום המחשוב מאף אמא למשל... לא משלי ולא משלו... אם כבר, אז כדאי שזה יהיה להפך. כי זה התחום שלי.
אני כן אבקש עצה בתחום הבישול מאמא שלי. כי היא תותחית, וכי שנינו (וגם כל מי שאני מכירה) מתים על האוכל שלה.

יודעת מה, לאמא שלו יש חוש אסתטי מדהים בעיני.
מאוד אהבתי את סגנון הלבוש שלה למשל, למרות פער הגילאים העצום.
לעומת זאת, לי ולאמא שלי יש טעם שונה.
כך שבתחום הזה, אם הייתי צריכה לבחור רק בין שתיהן, הייתי מעדיפה להתייעץ עם אמא שלו ולא עם אמא שלי..
אבל בתכלס, על דברים כאלה אנחנו מתייעצות עם חברות..

נ.ב.
עיצה זה דבר שיותר נעים לקבל כשמבקשים, מאשר לחטוף ככה סתם ממי שלא ביקשת את דעתו ועוד מתעקש לכפות עליך את דעתו...

 

[B l u e D e v i l]

ענית בדיוק לכונה שלי

אם באמת את פונה לבעל הידע לא משנה מי זה, כולל אמא שלך בבישול ואמא שלו בעיצוב / אסתטיקה, את מקבלת מכל אחד מה שהוא יכל לתת לך.
כמובן שלא היתה כונה לקבל עיצות בלהקים אתר אינטרנט ממשהו שלא גולש באינטרנט.

 

[איילת המתולתלת]

מי אמר שאנחנו מצפים מהם לסתום את הפה?

(עוד אני כותבת את הכותרת הזו, וקופצת מולי שורה בראש המסך מהודעות נבחרות: "איך לסתום לה את הפה?"....)
בדרך כלל הדעות של הורי בן הזוג מתקבלות פחות בברכה מהדעות של ההורים. אני כותבת בן הזוג ולא בת הזוג כי בנות הזוג הן אלה שכותבות כאן, אבל יתכן שזה גם הדדי לכוון השני. צריך לבדוק בפורום 'חמי ואני'.
אולי זה כי ההורים שלנו היו תמיד חלק מחיינו ואנו רגילים אליהם ומרגישים ילדים שלהם במובן מסויים.
את בן הזוג בחרנו מתוך רצון להפוך אותו לחלק מהחיים.
אבל הוריו נפלו עלינו לא מתוך בחירה, והם לא תמיד היו שם. קבלנו אותם כשהיינו כבר אנשים בוגרים אז לא בטוח שבא לנו להיות שוב ילדים, ועוד של מישהו אחר.
אישית, לא התנסיתי בזה כי חמותי לא מתערבת בכלום ובד"כ גם הוריי.
בפעם האחת שלא אהבתי משהו שאמא שלי אמרה לגבי חינוך הילדים, אמרתי לה שהיא גידלה וחינכה אותי כל כך טוב עד שאפשר כבר לסמוך עלי אפילו בחינוך ילדים. המסקנה הזו התקבלה בברכה ובשמחה ואם יש בינינו דיונים על חינוך הילדות שלי זה ביוזמתי כשאני מתייעצת.

 

[restart2]

אהבתי

 

[B l u e D e v i l]

הבקשות של חלק מהכותבות אצלנו

את לא חושבת שלאבא של יכולת השפעה על חיי הילדים כמו לאמא ומכאן לאמא שלו כמו לאמא שלך?

אגב, תשובה טובה לאמא שלך

 

[איילת המתולתלת]

בוודאי שכן

וכשהתחתנתי עם בעלי בהחלט רציתי ועדיין רוצה שהוא יהיה אבי ילדי והדמות האבהית בחייהם.
אני אכן חושבת שכל הטוב שבו הגיע מהחינוך המצויין בבית הוריו שאותם אני מאוד מאוד אוהבת.
וכן, אני מאלה שחושבות שלסבתות יש בהחלט מילה ויותר בעיצוב דמות נכדיהם.
מטבע הדברים לאמי יש יותר השפעה על בנותיי מאשר לאמו, כי הורי מתגוררים במרחק שתי דקות הליכה מאיתנו והוריו במרחק כמה שעות טיסה. זה ההבדל היחיד.