הורים תמיד אומרים

[B l u e D e v i l]

זה בדיוק הענין

שהשותף הוא הבן / בת של החמים שלנו שאת דעתם אנחנו לא מוכנים לקבל.

 

[mykal]

אני לא כ" בטוחה,

שתמיד זה המבוגר שלא מקבל את הבן/בת של האחרים.
זה בעיני בד"כ הבן/בת שלא רוצים לקבל את דברי החמים.

ובכל מקרה בעיני, הסיבה היא לא דוקאיות, או לא לקבל בכונה,
אלא שני בני הזוג גדלו עם גישות חיים ותפיסות עולם שונות,
ובמעבר להורות כל אחד מנסה ל'שמר' את תפיסת העולם אותה הוא מכיר,
זה אזור הנוחות שלו, או משהו שהוא אימץ מקריאה ולמידה עצמית.
והמבוגרים בכלל נוטים פחות לשנות, כי הרי קלף מנצח לא מחליפים.

 

[B l u e D e v i l]

זה מה שאמרתי

אני לא מדברת פה על תפקיד החמות אלא על תפקיד הכלה.
תהייה... אם הולדתי ילדים עם מישהו ויצרתי איתו סטטוס קוו על גידול הילדים שלנו. איך אנחנו רוצים לחנך אותם, מה הערכים שחשוב לנו להנחיל להם, מה הגבולות וכן הלאה. בהנחה שהוא לא גודל באופן שונה לגמרי (כי כמו שנאמר אנחנו לא תמיד רוצים לשכפל את דרך הגידול שלנו) מהאמונות שלנו, למה אמא שלו לא זכאית לאותו יחס שמקבלת אמא שלי?

רובנו כאימהות באמת אמרנו את זה אני לוקחת מהחינוך שאני קבלתי ואת זה לא.
לא כל מה שהאימהות שלנו יגידו אנחנו נגיד אמן. זה מצב שהוא די דומה למצב מול החמות (הרי רובנו לא בקרב אמתנים מול החמות שלנו) ועדין, אנחנו לא מרגישים נוח שהיא תהיה עם הילדים ונעדיף לפנות לאמא שלנו. אז כמובן שאני פונה נוח לי לפנות למי שאני קרובה אליה יותר, אבל למה שהוא לא יפנה מדי פעם למי שלו נוח יותר?

 

[mykal]

חידדת את הענין יותר,

ועל כך, מישהיא כתבה בפורום לפני כמה זמן,
שהיא לא נותנת לאמא שלה את הילדים, כי היא כל הזמן מבקרת את מה שהיא עושה.
(חבל שאני לא זוכרת מי זו).
לא חושבת שכלה שמרגישה, שחמותה מקבלת אותה, ואת התנהלותה,
לא תאפשר לה להיות/לשמור על הילדים שלה.
כאשר האוירה הי של אמון, כאשר אין ביקורת תמידית, או הערות על הנהלות,
הסבתא תקבל ובשמחה את הילדים.
אם לא זאת האוירה---והחשדנות והאמירות עוקצניות, יש רצון להרחיק.

למה אין לבעל אותן 'זכויות'? תלוי בעיני כמה הוא באמת משקיע ומטפל בילדים.
(אוי ז גם התשובה ללמה הרשיתי לבעלי לקחת אל משפחתו את הילדים,
הוא בא מסור ומטפל ודואג--אז מה לעשות שחמותי פגעה בי--ישגם לו חלק בהם.

 

[B l u e D e v i l]

רב הכותבות בפורום

לא מתארות ביקורת מצד החמות אלא תירוצים קטטנוניים אחרים כמו - הבית לא מספיק נקי ומסודר.
הילד לא יקבל שם את אותו מענה לצרכיו...

 

[mykal]

גם, אבל גם הערות

או הצעות או טיפול שונה מזה שהכלה בוחרת בו.
למשל, ממתקים, למשל שעות שינה.
שבעיני זה למשל--לא קריטי ולא בגלל זה כדאי 'המאבק'.

אגב, גם לגבי נקיון, אפשר להלביש בהתאם, ולבוא הביתה לרחוץ את הילד.

את יודעת, אני חמות,
לשבת הגיע הבכר עם ילדיו.
לפני הנסעה רחצתי את הילדים, הבית היה נראה כמו אחרי 'פוגרום'
אז מה? הבן והכלה נקיים מאוד, וכאן באים לחופש ומרשים לעצמם,
לקח יום והכל במקום.
על הכל אפשר ל'החליק' אם רוצים ואם אוהבים.
השאלה היא האוירה והגישה.

 

[B l u e D e v i l]

קשה לי להאמין שמדובר בכזו מזבלה

שצריך לבוא ולרחוץ את הילד רק בגללה. אבל... רובנו רוחצות את הילדים כשמגיעים הביתה.
לגבי הממתקים לפני השינה זו סתם התנהגות דוווקאית. בהנחה שמותר בזמן שאינו לפני השינה, אין שום סיבה להתעקש דווקא על סוכריות ב7 בערב.

 

[Amyrlin Seat]

לדעתי זה קשור לרווח שקיים בין מה שנכון,

רצוי וצריך להיות למה שת'כלס קורה בשטח.

ועם כל מה שאנחנו חושבים על שיוויוניות בין המינים ועל חלוקת נטל שווה במשפחה עדיין ברובן הגדול של המשפחות האישה היא זו שלוקחת (מקבלת) על עצמה את עיקר האחריות לגידול הילדים (ובכלל הטיפול בבית) זה לרוב נובע עקב רווח דומה בין הרצוי למצוי וזה הרווח בין משכורות הגברים למשכורות הנשים במשק (כן גם כאלו שנמצאים בתפקידים זהים).
אז נכון שזה מאוד יפה ומודרני להגיד שיש להורים זכויות שוות, והיום לפי החוק יש גם אפשרות לשני בני הזוג לקחת חופשת לידה או חופשת מחלת ילד וכו', אבל בפועל כששעת עבודה של אחד מבני הזוג שווה כפול כמעט מזו של השני אז זה שמרוויח פחות תמיד יעשה את הוויתורים הקרייריסטים (חופשת לידה, מחלות, חופשות בית ספר וכו') פשוט כי זה יותר הגיוני כלכלית, ואז מה שקורה במציאות היום יומית במעל תשעים אחוז מהבתים זה שהאישה מגדלת את הילדים (גם אם היא עובדת במקביל) והגבר עובד שעות מטורפות (ככה זה בארצנו אם רוצים לשרוד), ואז מתוך זה שהיא בעצם אחראית כמעט בלעדית על הטיפול בילדים האישה גם לרוב אחראית כמעט בלעדית על ההחלטות לגבי הגידול שלהם, וברוב הבתים לא באמת נהוג לשבת ולדבר על דרכי חינוך והחלטות גורליות ארוכות טווח, לרוב פשוט זורמים, האישה מגדלת כפי שהיא מוצאת לנכון (יותר נכון מכירה מילדותה שלה) ואם מתעוררת בעיה כל שהיא אז מדברים על זה נקודתית.

וכאן מתחיל ההבדל ביחס וגם בזכויות בין הסבתות כי אם לאישה נוח ונעים להקשיב לאמא שלה אז זה מה שהיא תעשה ואם לא מתאים לה לבלות או להקשיב לחמותה אז חמותה לא תקבל את אותן הזכויות על הילד, אולי זה לא פייר אבל זו המציאות. אם אני יושבת בבית בחופשת לידה עם התינוק ובעלי חזר לעבודה אז אני אחליט עם מי נוח לי לבלות את החופשה הזו, ואם אני רוצה לשבת יום יום עם אמא שלי אבל אני לא מתה על חמותי אז זכותי להחליט שהיא תגיע רק כשהבן שלה נמצא כלומר מידרתי אותה לסוף השבוע, ואם אני זו שאחראית על טיפול האכלה החלפה וכו' אז אני אחליט ממי אני מוכנה לקבל עיצות או עזרה או כל דבר אחר. ונורא כל להגיד שגם לחמות מגיע כי היא אמא של האבא, סבבה כשהאבא יהיה אחראי על הטיפול השוטף הוא יחליט ממי הוא מקבל עצות ועזרה. אבל מצד אחד להגיד את תקחי את רוב (אם לא כל) האחריות על הטיפול אבל אני אתערב מתי שיתאים לי (כלומר אחרי שאמא שלי תחפור לי במוח) זה כבר הכי לא פייר שיש.

 

[mykal]

כתבת יפה והכי פשוט,

ורק אוסיף משפט אחד,
שהרבה מהפעמים, זה לא נגד החמות ברמה אישית.
זה בעד האמא של הילד ולא בשביל האמא שלה.

 

[שיר לי שני]

כתבת מדוייק ויפה

ואני מוסיפה פה משהו: בן הזוג, האבא, זכאי לחופשת לידה, רק בתום תקופה מסויימת מהלידה (כלומר, חלק ראשון חייבת האשה לקחת), והוא זכאי לקחתה רק אם יקח מינימום שלושה שבועות, נדמה לי (או אולי ששה?). בכל מקרה, אפילו הכאילו שוויון בזה, אינו באמת שווה.
כל השאר - מדוייק ויפה.

 

[ayaht]

אישה אחרי לידה *זקוקה* לחופשת לידה.

לא רק כדי להניק (שזה צורך של הרבה נשים, ובוודאות צורך של התינוק).
פשוט, לידה זה דבר פיזי לא קל בכלל.

ברור שהתינוק זקוק לכל החום והאהבה והטיפול שאפשר לקבל.

האידאל כמובן הוא חופשה יותר ארוכה, ואם אפשר גם לצרף את בן הזוג, גן עדן.

נראה לי לא הגיוני שאישה תוותר לחלוטין על ימי חופשת הלידה כדי שהגבר יזכה בה.
הייתם רצים לחזור לעבודה אחרי ניתוח ללא שום מנוחה?

 

[שיר לי שני]

את רוצה לספר לי על לידה?

ילדתי תאומות, בלי אפידורל.
ולפני זה ילדתי לידה שקטה.
אני יודעת יופי טופי מה זו לידה.
אבל השאלה אינה אם זה דרוש לי, אלא העובדה שהגבר לא יכול לקחת את החופשה הזו.
למשל, כשהיינו בפגיה, אני זכאית להארכת חופשת הלידה שלי במשך זמן הפגיה, הרבה מעבר למה שגופי נזקק לו. את הזמן הזה, אי אפשר לחלק בינינו, למשל? להגיד שגם הוא זכאי לקחת חופשת לידה כדי לטפל בהן בפגיה? אצלו, הימים שהיינו שנינו חייבים להיות בפגיה ירדו מימי המחלה שלו.

 

[שיר לי שני]

אגב

אני לא מכירה אף אשה שנחה במשכב לידה, אחרי לידה בריאה.
אני יכולה להגיד לך שנחתי המון במשכב הלידה הראשון שלי, לא עלינו,
אבל עם הבנות, התרוצצתי בפגיה כמו עכבר במבוך, בלו"ז מטורף, של כל שלוש שעות החתלה, האכלה, החתלה, האכלה, שאיבה, סטריליזציה, להגיע לקצת זמן חיבוקי עם הבנות, אולי קנגרו, להספיק לאכול ב 20 דקות של החלפת משמרת, לחלק חלב שאוב למנות + לתארך, לכתוב שעה ולמספר כל מנה, לקבל עדכונים מהרופאים והאחיות, וחוזר חלילה, משבע בבוקר עד חצות הלילה הייתי שם, ולפעמים יותר... ממש לא מנוחה לפי שום קריטריון. כשהגענו הביתה, עוד פחות מנוחה מזה...
לידה? כן. משכב? לא, ממש לא

 

[ayaht]

וואו. אני בטח לא צריכה להסביר לך.

את חווית את זה, אני אפילו לא ניסיתי.

כתבתי את זה כי לפעמים מרוב רצון לשוויון, שוכחים את המציאות.
השיח הציבורי מתחיל להיות ברמה מטופשת של "למה לאשה יש חופשת לידה ולגבר לא"....
שוכחים קצת את השוני הפיזי ומאיזה בטן יוצא התינוק וקוראים לזה "שוויון".

מה לעשות, לאנושות יש נטייה לחשיבה של שחור ולבן, ולהבין דבר מורכב כמו "פמיניזם זה הכרה בכך שנשים שוות לגברים, למרות שהן שונות מגברים" זה כבר יותר מדי.

נראה לי שאם לא נקפיד להזכיר את זה, נמצא את עצמנו עובדות חצי שעה אחרי הלידה... בשם השוויון והצדק.

 

[שיר לי שני]

על זה אנחנו מסכימות

בעיני, פמיניזם זו זכות הבחירה. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.
אם אני נאלצת להישאר בגידול הילדות, זה שוביניזם.
אבל אם יש לי אפשרויות, ומביניהן בחרתי להישאר לגדל את הילדות, זה פמיניזם לא פחות מלהיות מנ"כלית יאהו ולחזור לעבודה חצי שעה אחרי הלידה (במקרה שלה, זו ממש לא מטאפורה)...

 

[B l u e D e v i l]

השאלה מה את מגדירה

"לידה בריאה".
לפני חודש ילדה חברה שלי. התינוק ברוך השם הכי בריא שאפשר, נולד בדיוק בזמן. אבל הלידה שלה היתה מאוד קשה.הוא נתקע בתעלת הלידה - מה שלא מאפשר לא קייסרי ולא ממש ללחוץ. והיו צריכים וואקום וקרעו את כולה. ממש סיפור לא נעים. אז מאוד מאוד כואב לה והיא משתדלת לנוח.
אפילו אני, שבאמת היתה לי לידה מהסרטים (כשהיא התחילה סוף סוף) ואחרי רבע שעה היא היתה בחוץ בלי תפרים ובלי כאבי גב או ראש מהאפידורל כמו שהפחידו אותי וכל השאר, עדין את לא עצמך. הדימום כבד מאוד, החזה לא מרגיש כמו בדר"כ וכואב. אצלי היתה אופוריה מאוד גדולה ולא הצלחתי להירדם בכלל ואז העייפות אחרי כמה ימים כאלו פשוט חנקה אותי.
ויתרה מזה, יש גם את הזמן שדורש את הבונדינג. אני יודעת מחברות שלא כולן ישר בחיבור של 200% עם הרגע שהילד נולד. כשאת עם התינוק בשקט בבית (בתקוה בשקט) יש לך את הזמן לגלות אותו ואת האימהות שלך, במיוחד בילד ראשון. להתמודד לבד או באחד על אחד עם הדברים הקטנים.

דווקא אתם, שלא עברתם לידה רגילה אלא לפי הזמן, תאומות וכן הלאה, באמת לא מצאתם זמן למנוחה.

 

[שיר לי שני]

נכון

ומזל שהצלחתי ליצור בונדינג בפגיה, אלה לא התנאים.
קצת מזל, וקצת התעקשות

ביקשתי להחזיק כל אחת מהן לפני שהיא הולכת לפגיה (חמש שניות, אבל גם זה משהו), ובפגיה התעקשתי על כל שעת קנגרו (יש שעות קבועות ביום שבהם זה ניתן), על כל האכלה מרגע שיצאה הזונדה, על כל הזדמנות להחזיק אותן בזמן קבלת זונדה (כשהתאפשר), ולמעשה הלכתי הביתה רק כדי לישון ולהתקלח. חייתי שם. עדיין, זה המון מזל ולא מובן מאליו שזה הצליח לי...

 

[B l u e D e v i l]

איפה ישנת שם?

חברה שלי שכתבתי לך עליה כאן לפני כמה חודשים הצליחה לשכנע את בית החולים לתת לה חדר של הצות לתקופה מוגבלת(באיכילוב), אבל יש לי חברה נוספת שממש נזרקה מבה"ח הם עשו הכל כדי שתעזוב ותשחרר. למזלה הבן שלה נשאר שם בסך הכל כמה ימים נוספים ולא חודשים (באסף הרופא)

 

[שיר לי שני]

אני השתחררתי הביתה

ונסעתי כל יום הביתה בחצות לכל המוקדם, וחזרתי בשבע, קבוע.
כשנגה השתחררה וזהר לא, זה היה שברון לב גדול, כי לא יכולנו להתפצל ככה. בכיתי נורא. אבל אבא שלי ז"ל, למזלי, החליט שהיה לא יהיה כזה שבר, והודיע לי שאני עולה תכף ומיד למלונית עם נגה, ומתקשרת אליו ביום שאני עוזבת עם שתיהן, והוא ישלם. לא היה אכפת לו כמה זמן זה יקח, הוא היה מוכן לשבור חסכונות אפילו...
בסוף, לשמחתנו, יצא רק 11 יום...

 

[kagome10]

איזה מלאך אבא שלך!