הומור
כמובן שאני מסכים ל-"שולם" עם עבוד ואתך MNM, אם כי אף פעם לא הרגשתי ברוגז! לפני כמה שנים הוזמנו ברדיו - עבדכם הנאמן, שלח, ומליניאק - לדבר על המדיה הישראלית וקהל הקוראים הישראלי. דברנו על הכל. אני אמרתי שהדבר החסר ביותר למדיה בארץ (ולקוראים הישראלים!) הוא חוש הומור. טענתי שתמיד כשהתבדחתי קבלתי על הראש. באולימפיאדת סיאול כתבתי על הסוסים בתחרות הקפיצות. כתבתי שאקוורסיאן היא יותר תחרות ראווה לדוגמניות שהתחפשו לסוסים, מאשר ספורט.. כתבתי עוד כמה דברים שחשבתי שהם מצחיקים על האקווסטריאן (האם זה שם התחרות? אינני זוכר כבר). נוני מוזס קיבל עשרות מכתבים מבעלי סוסים, חובבי סוסים, ומה לא, עם בקשות לפטר אותי כי אין לי מושג על מה אני כותב (בתחילת המאמר כבר התנצלתי שאני לא מבין דבר בתחרות הזאת, אבל ישבתי ליד עתונאי אירי זקן ושיכור - זאת היתה האמת - שניסה להסביר לי כשאני כל הזמן מתרחק מריח הזיעה שלו. הוא כנראה לא התקלח מאז פתיחת האולימפיאדה). אבל התנפלות כזאת? נוני אמר לי שפעם נוספת כזאת - אני מפוטר. והאמינו לי בהא פעם נוספת, ואפילו בצורה גרועה הרבה יותר: כתבתי ש-"מי ששונא חתולים ואת הלייקרס חייב להיות אדם אינטיליגנט עם רגשות". ידיעות קיבל - אני לא מגזים - מאות טלפונים, מכתבים, דברי נאצה, קיללו אותי, ומה לא, על שאני "שונא חתולים" (אני דווקא אוהב חתולים...). פעם כתבתי אחרי משחק בקרית מוצקין ש-"קרית מוצקין היא עיר 'עשר' אם אתה תחנת דלק". ראש העיר טילפן, הזמין אותי לסיור בקרית מוצקין כדי שאראה שהיא הפכה "ליישוב מכובד בישראל" ולא מוצקין שאני זוכר משנות ה-50. מה שאני מנסה לומר בכל זאת הוא שחייבים יותר לצחוק. אני לא מתכוון לשום דבר רע, ולעולם לא אפגע באף אדם בציבור. הסיבה שכתבתי על הבולבול של שימי היתה כי ממש באותו זמן היה ויכוח באתר בת גלים על "בולבול של צפורים". גם אני זרקתי את ה-10 סנט שלי, ואז בא לי בראש לשאול את שימי (המזדקן כמוני) בצחוק על הבולבול, תוך ידיעה שהוא לא יענה. חשוב שנדע קצת לצחוק על אחרים בצורה 'טובה' כמו שאנחנו צוחקים על עצמינו. היש לכם מושג כמה פעמים כתבתי שאני נעשה סנילי (כששכחתי את בניארי שניבחר ראשון ע"י טורונטו, בוודאי כמה מכם אמרו "הוא באמת נעשה סנילי" (כמו שבוודאי חושב זה שהזכיר לי ששכחתי את מייקל ברשימת "חמשת הדאנקיסטים הכי טובים במאני טיים" (הגבתי שאני מחליף את קובי בדרקסלר ונתתי רשימה ד"ר ג'יי, דרקסלר, ויני קרטר, אלג'ין ביילור ודומיניק כשברור הוא שבלי הסניליות הקטנטונת הייתי כותב ד"ר ג'יי, מייקל, דרקסלר, קרטר, ודומיניק). מאחר ועבוד התוודה מעט על עצמו, אולי זה המקום להתוודות על עצמי. כן, אני בן 70. כן, אני סבא ל-12 ו-3 נינים. כן, הייתי פרופסור וראש מחלקה 40 שנה באוניברסיטת אדלפי. אבל אני כנראה ילד מגודל שמבחינת ספורט נישאר ילד. אני חושב כמוכם ומרגיש כמוכם, וכשאתם כותבים אלי, צוחקים עלי, מעליבים אותי - עשו כך בלי חשבון, ובלי להתחשב בעובדה שהייתי יכול להיות סבא של הרבה מכם. אולי העובדה שמשך 40 שנה לימדתי סטודנטים צעירים והיו לי תמיד קייטנות כדורגל, אני מסתדר עם צעירים כמוכם יותר מאשר זקנים כמוני. אז העיקר לחייך, לצחוק, ליהנות מהחיים, ומותר לעלות אחד על השני ברוח טובה ובהומור!