ל--zazaza
אני מאוד מצטער שאתה נפגע אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני לא כתבתי שהיהודים אשמים בשואה. אני כתבתי שהם עשו הסכם עם בורא העולם בכדי שיהיה הסתר פנים לפני הגאולה. איפה אתה רואה שאני מאשים אותם. בכלל באופן כללי כל אדם יש לו השגחה פרטית וכל מי שמקבל מכה הוא אשם בכך ולא אף אחד אחר. בשואה היו הרבה מכות להרבה אנשים בבת אחת והיה צריך לתת תשובה בכדי לחזק את האמונה בשם, הבאתי סברה שלי שהם עשו הסכם. מאמר בנושא השגחה פרטית. מאתר ערכים. הניסוח של אחד מעיקרי יסודות האמונה הוא להאמין ש:"הבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". האמונה קובעת שהכל מתנהג ומתנהל בהתאם להשגחתו התמידית של הבורא, ללא יוצא מן הכלל. האמונה קובעת שאין אירוע המתרחש במקרה, ללא הכוונת הבורא הן לטוב - בתורת שכר, והן להיפך ח"ו - בתורת עונש. זוהי סגולת ישראל המייחדת את עמנו, וזהו גם יסוד כל התורה כולה! אמנם גם אצל עמים אחרים קיימת אמונה בבריאה, אולם קיים שוני. סגולת עם ישראל היא האמונה בהשגחתו הפרטית. משמעות השגחה זו היא שכל העולם נתון תחת הנהגתו והשגחתו התמידית של ה´. כל המתרחש בעולם, ליחיד או לרבים, הכל הוא בגזירת עליון. אילו זכינו, הכל היה מתרחש בפרסום ובגלוי, כפי שאמנם היה בזמן שבית המקדש היה קיים ובני האדם היו יודעים את כוונת ה´ ואת מטרותיו באמצעות הנביאים או האורים ותומים. עכשיו שלא זכינו, עלינו להתחזק באמונה ולדעת שמשפטי ה´ לא בטלו, והכל מכוון משמים. כשיחיה האדם על פי ידיעה זו - שהכל מתנהל מן השמים - הוא ינצל ע"י כך מרוב מידות הנפש הרעות, מהנקימה והנטירה, ממידת הקנאה וכן משאר נושאי התרעומת הרווחים לרוב בין אדם לחבירו. מקובל בעולם שכאשר אדם נתקל בתקלה או במקרה מצער הוא תולה את המתרחש באשמת חבריו או באשמת בני ביתו וכדומה. העצה היחידה להנצל מגישה זו היא להפנים בלב את הידיעה שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזים על כך בפמליה של מעלה, ובמקום לתלות את המקרה המצער באשמת אחרים, הוא יתלה את האשמה בעוונותיו, ויחזק את אמונתו בה´ מתוך הכרה ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שה´ עושה - הוא לטובה). ולא עוד, אלא שאף אם אדם כלשהו גרם לו נזק בגופו או בממונו הוא לא יתרעם עליו, שהרי מהו המקום לשנאה או לתרעומת, כאשר הוא מכיר ויודע שמזונותיו של אדם קצובים לו מן השמים, ואין אדם מסוגל לגעת במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא נימה, ומה שנקצב עבורו לא יתכן לגזול ממנו, וביד ה´ יתברך להשלים לו זאת ממקום אחר. מאידך, מה שלא נקצב לו, בין כך ובין כך לא ישאר ברשותו. כמו כן, אם אדם ביקש מחברו להלוות לו מעות, וחברו לא רצה למלא את בקשתו, אל לו להתרעם עליו, שהרי הסיבה העיקרית לכך היא שטובה זו לא נקצבה לו מהקב"ה. בדרך זו ינצל האדם גם ממידת הקנאה, כי הבוטח בה´ יודע שכל אחד מודרך ומושגח מה´ היודע תעלומות בני האדם ומתאים את המגיע לכל אחד בהתאם למעשיו, ובהתאם לשורש נשמתו הוא מעניק לו את המגיע לו בדייקנות נפלאה. ידועים הם דברי רבי אברהם אבן עזרא: "כמו שלא יתאוה שיהיו לו כנפים כעוף השמים, כן ישים אל לבו מה שה´ יתברך לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו, על כן יבטח בה´ וישמח בחלקו". הבה נתבונן: האם יתכן לחיות בשלוה ובשמחה כאשר לא קיימת בלב אמונה ברורה שהכל נקצב מן השמים? הלא האדם רגיל להתבונן במעמדו ובמצבו של הזולת, ותמיד הוא משוה את מצבו לעומת זולתו, וממילא הוא סובל יסורי קנאה בראותו את חברו מצליח יותר ממנו. מצויים אנשים שהם כה שקועים בקנאה זו, עד שאם הם יראו שהגיעה לזולת טובה כלשהי הם ידאגו ויצטערו במידה כה רבה, עד שאפילו הטובות שבידם לא יהיה בכוחם להנות אותם, מצער מה שהם רואים אצל חבריהם. אמנם, לו ידעו אותם אנשים שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא, והכל מה´ הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, אם הם היו מחדירים אמיתות אלו ללבם, הם לא היו מצטערים כלל וכלל לנוכח הטובה הנופלת בחלקם של חבריהם. האמונה, הבטחון בה´ והתחושה שהוא זה שמנווט את העולם על כל פרטיו, משמשים כמזור לתחלואי החברה, למידות האנושיות ולמחיצות שגבהו בין בני האדם. עולם האמונה הינו עולם שטוב לחיות בו, הוא בונה חיי חברה תקינים ומלאי תקוה. ההמשך בהודעה הבאה