לי נראה
שאם לרגע הוא ישחק אותה קשה להשגה, או יפסיק לדבר על חתונה בכלל, פתאום יבוא לך עליו יותר.
ככה זה, הפחד להיות באמת מאושר (קוראים לזה אצל הדוסים יצר רע) באמת להיות עם מי שטוב עבורי.
הרי ברור לך שהוא ייתן לך הכל, הוא מאוד אוהב אותך\, במשך 7 חודשים זה הספיק לך למגורים משותפים, אבל באמת כמו שאמרו לך ישנה איזו אשליה שהוא ימנע ממך לעשות דברים ששייכים לעולם הרווקות, אז שתדעי, שבכל מקרה אחרי שבאים ילדים הכל משתנה ממילא, הכל מקבל פרופורציה אחרת. השאלה היא האם את רוצה אשלייה של רווקות? או שאת רוצה כמו שהוא אומר להפסיק להיות ילדה, כי אתם לא ילדים, ולעשות צעד משמעותי. האם את מוכנה להתחייב? וזה קודם כל לעצמך כמובן...
אני התחתנתי תוך חודש וחצי הכרות עם בעלי, זה קרה מאוד מהר, וחטפתי שוק, גם עברתי לצפון וכל החבר'ה שלי במרכז, זה היה שוק, לפעמים עדיין, אבל בתכלס, כשהוא לא היה בחיים שלי, לא באמת נהניתי מלהיות רווקה, אף אחד מהחברות שלי במרכז, לא מאושרת במקום שלה (הרווקות אני מדברת, גם חלק מהנשואות מה לעשות החיים עליות וירידות)
כל אחד היתה מוכנה לעזוב עכשיו הכל ולעבור לצפון עם הבעל שלה בעצמה.. רק שיבוא הבעל.. וגם אני זכיתי לבן זוג שאוהב אותי ממש, לפעמים מרגיש שיותר ממה שאני אותו, לפעמים יש לי ייצר רע ומחשבות על כל מיני אקסים שעשו לי את המוות אבל הייתי מאוהבת בהם לגמרי.. ברור לי שלא תמיד מה שאני רוצה בחיים, זה מה שאני צריכה. ובעלי, הוא בדיוק מה שאני צריכה. כי בסופו של דבר, הוא מתאים לי באמת, אני יכולה להיות אני באמת, לרזות, להשמין, להתעצבן, לצעוק, לבכות.. והוא ינסה לעודד אותי, לפייס אותי, לשמח אותי.. למה? כי כל החיים משכתי אליי מניאקים רציניים שרק ניסו לשנות אותי, אז הגיע הזמן שאני אקבל יחס כזה. המחשבות על העולם האחר - תמיד יהיו רק מחשבות. כי רגע אחרי שתיפרדו, את תשכחי שוב למה כל כך רצית להיות רווקה ותחזרי למרדף הזה... ולא כיף שם. בעיני הרבה יותר כיף ב"שמעום" הביתי. ושוב, אני מתאר לעצמי שבהמשך יגיעו ילדים, ואז בכלל כל התמונה משתנה.. ואז ללכת להצגה, באמת זה הכי לא מעניין שיש..
אם את איתו הרבה זמן וגרה איתו 7 חודשים, כנראה שיש לך סיבה שבחרת בו. השאלה היא למה את נותנת תשומת לב יותר - לפחדים ומה אני עלולה להפסיד, או למציאות ומה אני יכולה להרוויח.
.