הג'ירף והתן
שתי בובות-כפפה נבחרו על-ידי דר´ רוזנברג כאמצעי-המחשה מטאפוריים לשתי ה"שפות" (או מצבי התודעה) שבהן מדובר - הג´ירפה והתן. הג´ירפה מסמלת את שפת התקשורת הלא-אלימה בשל לבה הגדול (היכול להכיל כה הרבה, ומסמל את התקשורת האמפתית על בסיס הבנה והכלה גם של רגשותיו וצרכיו של הזולת), גובהה (המאפשר ראיית-על מרחיקת-ראות של מצבים, קרי: היכולת לצפות מבעוד מועד את הסכנות - כמו אלו הטמונות בתקשורת המבוססת על פחד, אשמה ובושה; היכולת לראות את מכלול הבעיה, לרבות את הצד השני [היכולת האמפתית], וכן לראות כמה נתיבים אפשריים לסיפוק צרכים) ועוצמתה המעודנת (שאין בינה לבין "לפלפיות" ולא כלום - רגלי הג´ירפה חזקות ויציבות, אך אינן רומסות). ולמהדרין: דו-קיום - הג´ירפה צמחונית, אוכלת מהצמרות ומשאירה לבעלי-החיים האחרים את השאר...כשאנו מדברים מתוך "מודעות ג´ירפית" אנו רוצים ומאפשרים לשני הצדדים לבטא במלואם את כל הרגשות והצרכים הנוגעים לאירוע, ואת בקשותיהם הספציפיות.כשאנו שומעים מתוך "מודעות ג´ירפית" (עם "אוזני ג´ירף") אנו שומעים, בזמן קונפליקט או אי-הבנה, את המסר שמאחורי המלים השליליות, את הלב שמאחורי הצעקות - או השתיקות. אנו זוכרים, כי שתי דרכי תגובה אלו (ואחרות) מבטאות תמיד איזושהי מצוקה, ומנסים לשמוע מהי (מה הפגיעה, מה הצורך שלא נענה) .התן (jackal) נבחר כמייצג המודעות ה"אלימה", זו שבה אנו נעדרים את הראייה הרחבה ואיבדנו את החיבור שלנו לחסד ולחמלה. יללותיו של התן מסמלות טענות האשמות וקיטורים (שהם מן המאפיינים של תקשורת אלימה); הוא פועל בלילה (סמל לתקשורת לא ישירה) ונוהג לתקוף תוך ריצה באלכסונים (סמל למניפולטיביות); וכן, להבדיל מהג´ירף, התן נמוך, ולכן רואה רק דרך אחת למילוי צרכיו ...כשאנו מדברים מתוך "מודעות תנית" יכולות מילותינו, בין שהן מופנות כלפי עצמנו או כלפי האחר, להכאיב לנו או לפגוע ביחסינו. אם נקשיב, נוכל לשמוע אותן במרבית חילופי הדברים היום-יומיים בין אנשים. הרבה פעמים יהיה בהן מסר "את/אתה", שיש בו שיפוט (גלוי או סמוי). המאפיינים של מצב-תודעה "תני" (או: "הנחיות" לתקשורת אלימה...) 1. אובייקטיביזציה של הזולת באמצעות האשמה, ביקורת, הערכה שלילית, לעג, צחוק על חשבון, איומים, שתיקות, דרישות, ענישה - כל מה שאינו לוקח בחשבון את רגשותיו וצרכיו האנושיים והמשתנים. 2. חשיבה סטאטית באמצעות:· קיטלוגים, תוויות, שיפוטים, פסיכולוגיזציה, הכללות, אבחנות, השוואות, הערכות, וכן מחמאות ופרסים - כל מה שאינו נותן ביטוי להשתנות המתמדת של מצבים ובני-אדם. וכל אלו בלי לקחת אחריות עליהם (כלומר, מתוך אי-אבחנה בין עובדות [מה שאפשר לראות/לשמוע וכו´] לבין הפרשנות שלנו לעובדות אלו). · נורמות שהשפה - והמודעות - שבויות בהן - מה "נכון" ומה "צודק", למי "מגיע" (ולמי ממש לא), מה "בסדר" - ובעיקר כל מה ש"לא בסדר" (אִתכם). 3. ביטול אחריות אישית ובחירה באמצעות: · מתן פקודות, הוראות והנחיות מגבוה - כי "צריך", "אין ברירה", "חייבים", "ככה זה", "מדיניות החברה", “should”. כלומר, השפה (=המודעות) מאפשרת לדובר למחוק את זהותו האישית כמי שבחר לפעול מתוך ערכים אלו (מכל סיבה שהיא) - ומנסה לכפות על הזולת לפעול גם הוא מתוך ביטול עצמי והיעדר בחירה. מרשאל מכנה היבט זה של שפת התן "אמט-שפראכה" (amtshprache), על-פי הכינוי שנתן לה אדולף אייכמן במשפטו, כשהסביר כיצד בדיוק שפה זו ("דיבור קצינים") הקלה על ביצוע שליחתם למוות של מאות-אלפי בני-אדם.· הטלת אחריות על הכל חוץ ממני (ייחוס מקור רגשותינו לגורם חיצוני) = "הם" ("את/ה") אשמים במצבי/רגשותי וכו´ (במקום "אני מרגיש/ה... כי חשוב לי..."). 4. אי-כבוד לזולת באמצעות: · ציפייה למילוי מיידי של דרישותינו ובקשותינו ללא מתן שהות לזולת להגיב מתוך שיקול-דעת או רצון (כלומר, הדובר אינו פונה לזולת כאל אחראי לרצונותיו ולהחלטותיו, ולא מאפשר לו להביע את עצמו).· הפעלתו למילוי צרכינו מתוך פחד, אשמה או בושה.· תקשורת בזמן לחץ, היוצרת היעדר הקשבה לזולת ואי מתן אפשרות לו להשמיע את עצמו, כמו גם היעדר פנאי (גם רגשי) או מקום לתקשורת איכותית. 5. היעדר כנות באמצעות:· השמעת מסרים מעורפלים, שלרוב מלווים בניסיון כושל (גם אם לא-מודע) להסתיר רגשות.· תיאור "כן" של "מה לא בסדר" – אצל האחר. במובחן מהמטאפורות, המייחסות תכונות קבועות לבעלי-החיים - בני-האדם יכולים לבחור את דפוסי ההתנהגות שלהם - וכמו כן את המודעות שמתוכה הם רוצים לפעול. וכאן ההזדמנות הגדולה לרכוש - באמצעות "תקשורת לא-אלימה" - כלים להרחבת המודעות ולתקשורת אפקטיבית והרמונית עם הזולת ועם עצמנו.
שתי בובות-כפפה נבחרו על-ידי דר´ רוזנברג כאמצעי-המחשה מטאפוריים לשתי ה"שפות" (או מצבי התודעה) שבהן מדובר - הג´ירפה והתן. הג´ירפה מסמלת את שפת התקשורת הלא-אלימה בשל לבה הגדול (היכול להכיל כה הרבה, ומסמל את התקשורת האמפתית על בסיס הבנה והכלה גם של רגשותיו וצרכיו של הזולת), גובהה (המאפשר ראיית-על מרחיקת-ראות של מצבים, קרי: היכולת לצפות מבעוד מועד את הסכנות - כמו אלו הטמונות בתקשורת המבוססת על פחד, אשמה ובושה; היכולת לראות את מכלול הבעיה, לרבות את הצד השני [היכולת האמפתית], וכן לראות כמה נתיבים אפשריים לסיפוק צרכים) ועוצמתה המעודנת (שאין בינה לבין "לפלפיות" ולא כלום - רגלי הג´ירפה חזקות ויציבות, אך אינן רומסות). ולמהדרין: דו-קיום - הג´ירפה צמחונית, אוכלת מהצמרות ומשאירה לבעלי-החיים האחרים את השאר...כשאנו מדברים מתוך "מודעות ג´ירפית" אנו רוצים ומאפשרים לשני הצדדים לבטא במלואם את כל הרגשות והצרכים הנוגעים לאירוע, ואת בקשותיהם הספציפיות.כשאנו שומעים מתוך "מודעות ג´ירפית" (עם "אוזני ג´ירף") אנו שומעים, בזמן קונפליקט או אי-הבנה, את המסר שמאחורי המלים השליליות, את הלב שמאחורי הצעקות - או השתיקות. אנו זוכרים, כי שתי דרכי תגובה אלו (ואחרות) מבטאות תמיד איזושהי מצוקה, ומנסים לשמוע מהי (מה הפגיעה, מה הצורך שלא נענה) .התן (jackal) נבחר כמייצג המודעות ה"אלימה", זו שבה אנו נעדרים את הראייה הרחבה ואיבדנו את החיבור שלנו לחסד ולחמלה. יללותיו של התן מסמלות טענות האשמות וקיטורים (שהם מן המאפיינים של תקשורת אלימה); הוא פועל בלילה (סמל לתקשורת לא ישירה) ונוהג לתקוף תוך ריצה באלכסונים (סמל למניפולטיביות); וכן, להבדיל מהג´ירף, התן נמוך, ולכן רואה רק דרך אחת למילוי צרכיו ...כשאנו מדברים מתוך "מודעות תנית" יכולות מילותינו, בין שהן מופנות כלפי עצמנו או כלפי האחר, להכאיב לנו או לפגוע ביחסינו. אם נקשיב, נוכל לשמוע אותן במרבית חילופי הדברים היום-יומיים בין אנשים. הרבה פעמים יהיה בהן מסר "את/אתה", שיש בו שיפוט (גלוי או סמוי). המאפיינים של מצב-תודעה "תני" (או: "הנחיות" לתקשורת אלימה...) 1. אובייקטיביזציה של הזולת באמצעות האשמה, ביקורת, הערכה שלילית, לעג, צחוק על חשבון, איומים, שתיקות, דרישות, ענישה - כל מה שאינו לוקח בחשבון את רגשותיו וצרכיו האנושיים והמשתנים. 2. חשיבה סטאטית באמצעות:· קיטלוגים, תוויות, שיפוטים, פסיכולוגיזציה, הכללות, אבחנות, השוואות, הערכות, וכן מחמאות ופרסים - כל מה שאינו נותן ביטוי להשתנות המתמדת של מצבים ובני-אדם. וכל אלו בלי לקחת אחריות עליהם (כלומר, מתוך אי-אבחנה בין עובדות [מה שאפשר לראות/לשמוע וכו´] לבין הפרשנות שלנו לעובדות אלו). · נורמות שהשפה - והמודעות - שבויות בהן - מה "נכון" ומה "צודק", למי "מגיע" (ולמי ממש לא), מה "בסדר" - ובעיקר כל מה ש"לא בסדר" (אִתכם). 3. ביטול אחריות אישית ובחירה באמצעות: · מתן פקודות, הוראות והנחיות מגבוה - כי "צריך", "אין ברירה", "חייבים", "ככה זה", "מדיניות החברה", “should”. כלומר, השפה (=המודעות) מאפשרת לדובר למחוק את זהותו האישית כמי שבחר לפעול מתוך ערכים אלו (מכל סיבה שהיא) - ומנסה לכפות על הזולת לפעול גם הוא מתוך ביטול עצמי והיעדר בחירה. מרשאל מכנה היבט זה של שפת התן "אמט-שפראכה" (amtshprache), על-פי הכינוי שנתן לה אדולף אייכמן במשפטו, כשהסביר כיצד בדיוק שפה זו ("דיבור קצינים") הקלה על ביצוע שליחתם למוות של מאות-אלפי בני-אדם.· הטלת אחריות על הכל חוץ ממני (ייחוס מקור רגשותינו לגורם חיצוני) = "הם" ("את/ה") אשמים במצבי/רגשותי וכו´ (במקום "אני מרגיש/ה... כי חשוב לי..."). 4. אי-כבוד לזולת באמצעות: · ציפייה למילוי מיידי של דרישותינו ובקשותינו ללא מתן שהות לזולת להגיב מתוך שיקול-דעת או רצון (כלומר, הדובר אינו פונה לזולת כאל אחראי לרצונותיו ולהחלטותיו, ולא מאפשר לו להביע את עצמו).· הפעלתו למילוי צרכינו מתוך פחד, אשמה או בושה.· תקשורת בזמן לחץ, היוצרת היעדר הקשבה לזולת ואי מתן אפשרות לו להשמיע את עצמו, כמו גם היעדר פנאי (גם רגשי) או מקום לתקשורת איכותית. 5. היעדר כנות באמצעות:· השמעת מסרים מעורפלים, שלרוב מלווים בניסיון כושל (גם אם לא-מודע) להסתיר רגשות.· תיאור "כן" של "מה לא בסדר" – אצל האחר. במובחן מהמטאפורות, המייחסות תכונות קבועות לבעלי-החיים - בני-האדם יכולים לבחור את דפוסי ההתנהגות שלהם - וכמו כן את המודעות שמתוכה הם רוצים לפעול. וכאן ההזדמנות הגדולה לרכוש - באמצעות "תקשורת לא-אלימה" - כלים להרחבת המודעות ולתקשורת אפקטיבית והרמונית עם הזולת ועם עצמנו.