הגוף שלי ברשותי!!!

ברור שאני מאמינה

(בניגוד, אגב, אלייך שכתבת באחד השרשורים, אאל"ט, שאת מתקשה להאמין למה שנשים כאן סיפרו על עצמן). אני רק חולקת עלייך מכל וכל. יחסי מין הם חלק בלתי נפרד מזוגיות. כמו התחשבות הדדית, כמו אהבה, כמו שותפות. אולי אפילו יותר מהנ"ל, כי הם אחד הסממנים המובהקים של זוגיות. אהבה והתחשבות ושיח רגשי אפשר למצוא גם עם חברה טובה או אחות. אם אחד מבני הזוג מחליט להוציא אותם מהמשוואה כי "הגוף שלו ברשותו", אני רואה בזה ניסיון לעשות אידיאליזציה לערכים מוטעים. אם אחד מבני הזוג נאלץ למצוא את סיפוקו בדרכים אחרות כי "מה, הוא ילד?", אז משהו בהסכם הבלתי כתוב של חיי נישואין לא עובד. ושוב, אני מאמינה שאצלכם זה עובד, ושזה מה שטוב לכם (אולי לאור העבר שלך, כפי שאת מציגה את זה). מכבדת את זה. להפוך את זה לדרך חיים אידיאלית? לא בעיני.
 

rnavina

New member
אבל היא לא דיברה על להוציא אותם מהמשוואה

אלא שיש פה פשרה בנושא התדירות. היא דיברה על כך שהאשה לא חייבת להתיישר לפי התדירות של הגבר כי "יש לו צרכים". גם לה יש צרכים ורצונות באותה המידה, ואשה לא צריכה לקיים יחסי מין כשלא בא לה, רק כדי שבעלה לא יהיה עצבני אש. אני חושבת שרוב העונות לא הבינו למה אפרת התכוונה.
 
אני הבנתי אחרת לגמרי

את מפשטת את הדיון בצורה כמעט מעליבה. אף אחת לא אמרה שהאשה צריכה לספק את צרכי בעלה שמא יהיה עצבני אש. (גם מי שכתבה משהו ברוח הזאת, לא התכוונה לרדת לרמה הזו של דיון). אפרת טענה בלהט שאשה אינה צריכה לקיים יחסי מין כשהיא אינה נהנית, גם אם מדובר בהוצאתם מהמשוואה הזוגית כליל. שאם לבעל יש צורך במין, שיתכבד ויעשה לעצמו טובה. כי הגוף שלה ברשותה, ורק היא "מחליטה עליו". בעיני, במערכת יחסי זוגיות/משפחה תקינה, הגוף שלי ברשותי זו אמרה כמעט אבסורדית. הגוף שלי ברשותי - אז לא בא לי ללדת ילדים, כי זה כואב רצח! למה שאני אעשה משהו שלא נעים לי? שבעלי יאמץ ילדים אם מתחשק לו. לא בא לי להניק כי אני מרגישה כמו פרה, לא בא לי להרים תינוק צורח כי זה כבד ועושה לי כאבי גב, וולא בא לי לטפל בבעל חולה בלילה כי אני מתה מעייפות. חיי מין, כמו שכתבתי, הם חלק טבעי ובלתי נפרד מזוגיות. אם שני בני הזוג אינם מעוניינים - לבריאות (למרות שמשהו בזוגיות כזו חסר בעיני. והיא גם ניתנת בקלות כמעט מפחידה לפירוק מכל משב רוח חולף בגילאי הפעילות המינית, לא בגיל שמונים). אם לרוב יש התאמה, ומדי פעם אחד מבני הזוג לא רוצה - גם סבבה. אבל אם באופן עקבי אחד מבני הזוג רוצה והשני מסרב ומסרב ומסרב ומסרב, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, כי "זה לא נעים לו" (אגב, מה זה לא נעים? זה סבל? זה עינוי? זה כואב? - אם התשובה היא כן, כדאי לפנות לרופא נשים/סקסולוג) - זו בעיה. אני לא רואה הבדל מהותי בין גרימת תסכול מתמשך לבן זוגך בהקשר המיני, לבין גרימת תסכולים במישורים אחרים. תארי לך שבן זוגך מתחנן שתצאו ביחד בערב. אומר שזה נורא חשוב לו, הוא חייב את האוורור הזוגי. ואת מסרבת - פעם אחר פעם, ערב אחר ערב, במשך חודשים. איזו מן זוגיות זו? זוגיות שבה אחד הצדדים גורם באופן מתמשך תסכול ודחיה ועלבון לצד השני. ולמה זה לא ההיפך את שואלת? למה שהצד הרוצה באופן עקבי לא יתאים עצמו לצד הלא רוצה באופן עקבי? למה שלא יעבור סירוס? פשוט. כי זה לא טבעי. צורך מיני הוא דבר טבעי, והוא חלק מחיי הנישואין. לא רק חלק, אלא אחד הדברים שמייחד אותם, כי חלק גדול מהיתר, כמו שאמרתי, אפשר למצוא אצל חברה טובה או אחות או מישהו ששכרת כדי לגדל איתך ילדים. לדרוש ממישהו לדכא באופן קבוע (לא מדברת על משהו חד פעמי או פה ושם, כמו שכתבתי קודם) את יצר המין שלו זה להגיד - משהו בחיי הנישואין שלנו לא עובד. משהו קריטי. כדי שלא יקפצו ויפרשו אותי לא נכון, כמו שנוהגים לעשות כאן לא מעט
, אני שוב אכתוב - אני לא מתכוונת שצד לזוגיות מחויב לספק את צרכי בן/ת הזוג שלו בכל עת שזה מבקש, גם אם לא מתחשק/נעים/מתאים באותו רגע. ממש לא. אבל סירוב מתמיד או עקבי לקיים יחסים מטעמי הגוף שלי ברשותי ורק אני אחליט, שלא בהסכמת הצד המסורב, מהווה פגיעה קשה בעקרונות הזוגיות הבלתי כתובים. כך בעיני.
 
אהם - אני חושבת שדווקא הגישה שלך

היא גישה שרואה ביחסי מין בהכרח משהו כוחני. שאם אני עושה את זה אני "נכנעת לסחיטה" או משהו כזה בקשר שבו הגבר משתמש בסחיטה ואיומים לסקס כמו שאת מתארת, הבעיה היא לא הסקס אלא הקשר. זה אדם שלא אוהב את אשתו. לא משנה כמה סקס היא תתן לו הוא אוהב את עצמו וזהו. אבל זה לא המקרה הסטנדרטי לפחות הייתי רוצה להאמין. רוב הנשים פה דיברו לדעתי על משהו אחר לגמרי. על קשר כן אוהב וכן הדדי שבו כל אחד עושה טוב לשני בדרכים שהוא יכול. קשר שבו לעפמים עושים דברים שלא כל כך בא כדי לשמח את האחר. קשר של אהבה. וגם לפעמים אפשר לעשות סקס בשביל האחר - לא רואה בזה פסול - בתוך קשר הדדי.
 
למעלה