הגבר של חיי...או שלא?!
טוב, אז כל הסיפור הזה התרחש לפני 8 שנים. הייתי תלמידת כיתה ח' ובחור חתיך אחד, נקרא לו ציקי (מכיתה י"ב) התחיל איתי והציע לי חברות, נענתי לו לחיוב אך לאחר מס' ימים אני לא יודעת מה קרה לי - התחלתי להתעלם ממנו - רק מהפחד להכנס לקשר (הייתי קטנה, לא מנוסת וחסרת ביטחון). פחדתי להפגע, הייתי תמימה מאוד. חברתי לינוי (כיום נשואה ואם לשלושה), דיברה איתו עלי אז הוא אמר לה שהוא חושב שאני בכלל לא מעוניינת בו. כעבור שבועיים (מאותו זמן) התקשרתי אליו, הוא קם משינה ובקושי התייחס אלי, אמר שיחזור אלי - אך לא חזר. (היה אז חופש פסח). וכשחזרתי לבית-הספר ראיתי אותו יושב במדרגות עם מישהי אחרת, ילדה יפה נקרא לה כאן זוהר. ציקי היה מבסוט מזה שראיתי אותם ביחד, הוא חייך אלי חיוך של ניצחון (ויום לאחר מכן התחיל עם עוד 2 בנות מול הפרצוף שלי) ולאחת מהן הוא קרא בשם חיבה שהוא הדביק לי ביום הראשון שהכרנו: ("קוקי"). הוא המשיך להביט בי ולחייך אלי גם כשהיה עם זוהר - ואני המשכתי להתעלם ממנו כי רציתי להעניש אותו על זה שהוא בחר בה ולא בי. במשך שנה כל פעם שהיה יוצא לנו לפגוש זה את זו במקרה - הוא תמיד היה מסתכל עלי בעיניים גדולות, או מחייך אלי ועושה לי עיניים, אפילו בנוכחות חברתו. (למשל, הוא עבד בשוק ובדיוק עברתי שם עם חברה והוא מביט בי מחייך, מת לגשת אלי ואני אפילו לא מסתכלת. וראיתי שם טלפון ציבורי והוא בדיוק נכנס לחנות שלו עם קארטון וניסה להקשיב לשיחה שלי ובגלל שהוא הסתכל עלי ולא התרכז בעבודתוהוא נתקל בדלת, חברתי שהיתה איתי סיפרה לי זאת וגם היא אמרה שהוא לא הפסיק להביט בי ולחייך. ועוד דוגמא, יומחד אני כזה מסתובבת בשכונה עם חברה אחרת שלי והיא "יורדת" עלי בצחוקים ואני משחקת אותה "עצובה ובוכה", פתאום, היא התחילה לצרוח "הוא רוצה לרצוחחחח אותי" ואני שאלתי על מה היא מדברת, בקיצור היא סיפרה שהיא קלטה את ציקי מביט בנו מהמכונית ושהוא תקע בה מבט רצחני כאילו "איך את מדברת אליה?" והיא אמרה שאם היינו מדברים אז הוא היה יורד מהמכונית ומראה לה מזה) אני המשכתי להתעלם ממנו. הוא אפילו הצילח לברר מי זה אח שלי ודיבר איתו עלי. אך עם הזמן הוא כבר החליט לרדת ממני, וכשהיה יוצא לי לראות אותו - הוא הביט בי במבט רגיל וחסר התלהבות. זה שבר אותי לגמרי כי אהבתי אותו באמת, אבל העובדה שיש לו חברה הפריעה לי ולכן העדפתי לא להביט לכיוונו. היו לי חרטות אח"כ (תחושה קשה של פיספוס והחמצה) אבל הרי אי אפשר להחזיר לאחור את הגלגל. פתחתי את הסיפור הזה מכיון שיוצא לי לראות אותו לפעמים, הוא נשוי לזוהר כבר 3 שנים, יש להן בת (תיכף בת שנתיים) קוראים לה בשם שלי וזאת אני יודעת כי זוהר היא לקוחה בחנות שאני עובדת בה ויש עוד סיבה למה פתחתי את הסיפור הזה אני באמת הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם עליו, מה אתם חושבים. האם נהגתי כמו שצריך או שמא - הייתי צריכה להתנהג אחרת? האם נראה לכם שהוא הרגיש כלפי משהו לפחות ממה שסיפרתי?? לא שזה כבר משנה, אבל הייתי מאוד שמחה לשמוע דעות ועצות. האם האהבה היתה בהישג ידי ואני איבדתי אותו במו ידיי או שקרה מה שהיה צריך לקרות?. בכל פעם שאני רואה את ציקי או כל אדם שקשור אליו אני נזכרת שוב בעבר והרגשות לפתע מתעוררים - כאילו הכל קרה אתמול. (כל הימים ההם מונצחים ביומנים אישיים שאני כותבת כבר מכיתה ח' כל יום ויום מונצחי מחיי). אך אין מה לעשות הוא אבוד בשבילי. ואני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, להביט קדימה ולסמוך שוב על עצמי ולהבין שציקי הוא לא האחד בשבילי, (הרי התקשרתי אליו אז - הוא לא היצל את ההזדמנות), מה הוא ציפה שאני אשים עליו בזמן שיש לו חברה?? זה היה נראה לי ממש לא מכובד, העדפתי להיות אדישה וסנובית, להראות לבנאדם שהוא לא קיים בשבילי. זה היה נראה לי הכי הוגן. ועובדה שהיום הוא נשוי לה והקים משפחה - זה פשוט לא נועד לקרות. דברים לא קורים סתם, זה הגורל. אני עוד מעט בת 24 אני כבר לא ילדה קטנה בת 15, עלי לעשות מה שטוב בשבילי, לשאוף קדימה. אהבה כבר תגיע בבוא הזמן. אני רק צריכה סבלנות ולשמור תמיד על גישה שמחה. למי אכפת מה היה לפני 8 שנים או עשור? מה שחשוב שזה עכשיו! טוב, זהו הוצאתי כאן הכל, סליחה על המגילה, ושוב, אשמח לקבל תגובות, עצות, חוות דעת על הסיפור שלי. האם באמת יצאתי מופסדת או שנהגתי כמו שצריך??
טוב, אז כל הסיפור הזה התרחש לפני 8 שנים. הייתי תלמידת כיתה ח' ובחור חתיך אחד, נקרא לו ציקי (מכיתה י"ב) התחיל איתי והציע לי חברות, נענתי לו לחיוב אך לאחר מס' ימים אני לא יודעת מה קרה לי - התחלתי להתעלם ממנו - רק מהפחד להכנס לקשר (הייתי קטנה, לא מנוסת וחסרת ביטחון). פחדתי להפגע, הייתי תמימה מאוד. חברתי לינוי (כיום נשואה ואם לשלושה), דיברה איתו עלי אז הוא אמר לה שהוא חושב שאני בכלל לא מעוניינת בו. כעבור שבועיים (מאותו זמן) התקשרתי אליו, הוא קם משינה ובקושי התייחס אלי, אמר שיחזור אלי - אך לא חזר. (היה אז חופש פסח). וכשחזרתי לבית-הספר ראיתי אותו יושב במדרגות עם מישהי אחרת, ילדה יפה נקרא לה כאן זוהר. ציקי היה מבסוט מזה שראיתי אותם ביחד, הוא חייך אלי חיוך של ניצחון (ויום לאחר מכן התחיל עם עוד 2 בנות מול הפרצוף שלי) ולאחת מהן הוא קרא בשם חיבה שהוא הדביק לי ביום הראשון שהכרנו: ("קוקי"). הוא המשיך להביט בי ולחייך אלי גם כשהיה עם זוהר - ואני המשכתי להתעלם ממנו כי רציתי להעניש אותו על זה שהוא בחר בה ולא בי. במשך שנה כל פעם שהיה יוצא לנו לפגוש זה את זו במקרה - הוא תמיד היה מסתכל עלי בעיניים גדולות, או מחייך אלי ועושה לי עיניים, אפילו בנוכחות חברתו. (למשל, הוא עבד בשוק ובדיוק עברתי שם עם חברה והוא מביט בי מחייך, מת לגשת אלי ואני אפילו לא מסתכלת. וראיתי שם טלפון ציבורי והוא בדיוק נכנס לחנות שלו עם קארטון וניסה להקשיב לשיחה שלי ובגלל שהוא הסתכל עלי ולא התרכז בעבודתוהוא נתקל בדלת, חברתי שהיתה איתי סיפרה לי זאת וגם היא אמרה שהוא לא הפסיק להביט בי ולחייך. ועוד דוגמא, יומחד אני כזה מסתובבת בשכונה עם חברה אחרת שלי והיא "יורדת" עלי בצחוקים ואני משחקת אותה "עצובה ובוכה", פתאום, היא התחילה לצרוח "הוא רוצה לרצוחחחח אותי" ואני שאלתי על מה היא מדברת, בקיצור היא סיפרה שהיא קלטה את ציקי מביט בנו מהמכונית ושהוא תקע בה מבט רצחני כאילו "איך את מדברת אליה?" והיא אמרה שאם היינו מדברים אז הוא היה יורד מהמכונית ומראה לה מזה) אני המשכתי להתעלם ממנו. הוא אפילו הצילח לברר מי זה אח שלי ודיבר איתו עלי. אך עם הזמן הוא כבר החליט לרדת ממני, וכשהיה יוצא לי לראות אותו - הוא הביט בי במבט רגיל וחסר התלהבות. זה שבר אותי לגמרי כי אהבתי אותו באמת, אבל העובדה שיש לו חברה הפריעה לי ולכן העדפתי לא להביט לכיוונו. היו לי חרטות אח"כ (תחושה קשה של פיספוס והחמצה) אבל הרי אי אפשר להחזיר לאחור את הגלגל. פתחתי את הסיפור הזה מכיון שיוצא לי לראות אותו לפעמים, הוא נשוי לזוהר כבר 3 שנים, יש להן בת (תיכף בת שנתיים) קוראים לה בשם שלי וזאת אני יודעת כי זוהר היא לקוחה בחנות שאני עובדת בה ויש עוד סיבה למה פתחתי את הסיפור הזה אני באמת הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם עליו, מה אתם חושבים. האם נהגתי כמו שצריך או שמא - הייתי צריכה להתנהג אחרת? האם נראה לכם שהוא הרגיש כלפי משהו לפחות ממה שסיפרתי?? לא שזה כבר משנה, אבל הייתי מאוד שמחה לשמוע דעות ועצות. האם האהבה היתה בהישג ידי ואני איבדתי אותו במו ידיי או שקרה מה שהיה צריך לקרות?. בכל פעם שאני רואה את ציקי או כל אדם שקשור אליו אני נזכרת שוב בעבר והרגשות לפתע מתעוררים - כאילו הכל קרה אתמול. (כל הימים ההם מונצחים ביומנים אישיים שאני כותבת כבר מכיתה ח' כל יום ויום מונצחי מחיי). אך אין מה לעשות הוא אבוד בשבילי. ואני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, להביט קדימה ולסמוך שוב על עצמי ולהבין שציקי הוא לא האחד בשבילי, (הרי התקשרתי אליו אז - הוא לא היצל את ההזדמנות), מה הוא ציפה שאני אשים עליו בזמן שיש לו חברה?? זה היה נראה לי ממש לא מכובד, העדפתי להיות אדישה וסנובית, להראות לבנאדם שהוא לא קיים בשבילי. זה היה נראה לי הכי הוגן. ועובדה שהיום הוא נשוי לה והקים משפחה - זה פשוט לא נועד לקרות. דברים לא קורים סתם, זה הגורל. אני עוד מעט בת 24 אני כבר לא ילדה קטנה בת 15, עלי לעשות מה שטוב בשבילי, לשאוף קדימה. אהבה כבר תגיע בבוא הזמן. אני רק צריכה סבלנות ולשמור תמיד על גישה שמחה. למי אכפת מה היה לפני 8 שנים או עשור? מה שחשוב שזה עכשיו! טוב, זהו הוצאתי כאן הכל, סליחה על המגילה, ושוב, אשמח לקבל תגובות, עצות, חוות דעת על הסיפור שלי. האם באמת יצאתי מופסדת או שנהגתי כמו שצריך??