באישור צ'י - סצינה קטנה שכתבתי
התלבטתי אם לשים, כי ההומור כאן לא בהכרח מתאים לשיר של צ'י - אבל נראה לי שזה מתחבר, וזה לא באמת כל כך קליל, על אף ההומור:
הנכדים
--------
(זקן נכנס על הליכון לבמה, מגיע לאיטו למרכז הבמה. מתחיל לדבר אבל יש עיטוש שמשתלט על דיבורו, כמעט מתעטש ובסוף לא.)
זקן: עבר לי.
(מתעטש)
זקן: לא עבר לי.
(מקנח אף בממחטה, מקפל ומחזיר לכיס).
זקן: אז אתמול באו לבקר הנכדים שלי. שלושה. ילדים גדולים כבר, איך שהם גדלים מהר. לא באים לבקר הרבה – רק כל כמה זמן, אני לא יודע מתי פעם אחרונה. הקיצר, טילפנו, אמרו שיבואו על הבוקר. קצת אחרי ארוחת הבוקר אני רואה אותם עוברים מחוץ לדלת וקורא להם פנימה. הגיעו שלושתם, רפי, עמית והשלישי, נו, מה שמו. עמית צבע לעצמו את השיער. אוי הילדים של היום, רגע אחד הם שיער שחור, רגע אחד הם בלונדינים. נו באמת.
שואלים אותי "הכל בסדר, סבא?" אני אומר להם "בסדר, בסדר."
אני שואל אותם "הכל בסדר אצלכם?" אומרים לי "בסדר, סבא, בסדר."
אני שואל אותם "איך בבית ספר?" אומרים לי "בסדר, בסדר בבית ספר." רק רפי, הגדול אומר לי "סבא, אני כבר לא בבית ספר, אני בצבא." הופתעתי, אמרתי "באמת, בצבא? איזה יופי, איזה יופי. ואיך בצבא?" הוא אומר לי "בסדר, צבא."
הם שואלים אותי "נו סבא, מתייחסים אליך פה יפה?" אמרתי להם "כמו שאומרים ביידיש – 'אם נותנים לך מרק בחינם, אל תחפש בו את הזבוב'. בסדר, לא רע." שאלו אותי "סבא, אתה יודע יידיש?" אמרתי להם "בטח, בטח." ילדים של היום לא יודעים כלום על תרבות שלנו. חבל, חבל. רגע.
(מוציא ממחטה, מקנח את האף בקולניות ומחזיר לכיס)
ואז הקטן, מה שמו, אומר לי "סבא, אמא ביקשה שתגיד לה אם אתה רוצה שהיא תביא שניצל לארוחת צהריים." התרגזתי. אמרתי "מה שניצל, מה? היא יודעת שאני לא אוהב את זה. ביקשתי ממנה אלף פעם, אלף פעם שתכין לי קציצות! מה, לא מספיק אני צריך לאכול את הפירה כלום הזה שיש פה לצהריים, אני גם צריך ללעוס שניצל עד שנושרות לי מעט השיניים שנשארו לי?"
האמצעי אומר לי "אבל סבא, אתה מאוד אוהב שניצל." "לא אוהב!" "אוהב!" "לא אוהב!" "אוהב!" "מה, אתה תגיד לי מה לאכול? תגיד לאמא שלך שסבא הפסיק לאהוב שניצלים. אם הוא אהב פעם שניצל, הוא שכח את זה. הוא רוצה קציצות. קציצות,קציצות, קציצות!" והם אומרים לי "בסדר, סבא, אל תתרגש. יהיה קציצות. היא חשבה שאתה אוהב שניצל." באמת, שניצל. ממתי אני אוהב שניצל? או שפעם אהבתי שניצל? דברים נהיים יותר מדי מבלבלים עכשיו.
האמצעי, הבלונדיני, אומר לי "סבא, אתה לא צריך להתרגש כל כך, זה לא טוב לך להתרגש עם הלב שלך." ואני שתקתי. אבל הייתי יכול לא לשתוק, למה מה הילד יודע? הלב שלי, חזק כמו לב של סוס עבודה. הלב שלי ימשיך לפעום גם אחרי שאני אתפגר. זה המעיים שלי שחלשות. המעיים שלי מתפרקות מבפנים, ומה שזה עושה לי כל לילה, אלוהים, אני רוצה לפעמים שהלב יפסיק לעבוד. אבל זה בטח מה שאמרו לילד: "לסבא שלך יש בעיה בלב." לך תסביר לו על לקרוא לאחות ב-3 בבוקר שתחליף. לך תסביר לו על הפחד המתמיד מלאבד את זה, מלהתלכלך מול כולם. לך תסביר לו את הבושה שבלשים חיתולים. הלב, פפפפפ, הייתי מת.
(פאוזה)
נו, טוב. ואז הם אומרים לי "סבא, אנחנו צריכים ללכת." ואני אומר "מה, כל כך מהר? חבל, חבל. טוב, תבואו לבקר שוב. שלא ייקח שוב כל כך הרבה זמן. ואתה, רפי, תשמור על עצמך בצבא." "רמי, סבא, קוראים לי רמי."
יש רגעים שבאמת אתה רוצה להעלם בבת אחת.
נו, הם יוצאים והולכים. עשרים דקות אחר כך, דפיקה בדלת. אני פותח – והנה הנכדים שלי. כמו שאני זוכר אותם. רפי, עמית והקטן, מה שמו. ולעמית יש שיער שחור. ויש להם ביד קופסא עם קציצות ברוטב. אני אומר "רפי?" ורפי אומר "כן, סבא?" ואני חושב לעצמי "נו, שויין."
