את עושה דה-לגיטמציה להרבה הורים
בתור אחת מהם, אנסה להסביר.
אני לא מצטערת שהילדים שלי הם מי שהם.
כשהפיצקי היה בן 7 וחצי בערך, בחינוך הביתי,
למדנו לקראת ראש השנה על תפילת תשליך.
שאלתי אותו ואת הפשוש האם יש משהו שהיו רוצים להשליך.
לא, ענה הפיצקי.
האם אתה מרוצה מכל מה שעשית וכל מה שקרה לך? שאלתי.
לא אמרתי את זה, השיב, אבל גם הדברים הלא טובים הם חלק מהחיים,
לא רוצה להפטר מחלק מהחיים.
אחרי שקרא את מסקנות האיבחון שלו, לפני כמה חודשים,
שאלתי אותו איך הוא מרגיש עם העובדה שקיבל "הכרה רשמית"
לאור זה שהתחיל לקפץ ולזמר.
פיצקי: אני נרגש.
אמא: אמרת קודם שאתה לא מסכים שזה משהו שצריך לטפל בו-
למה התכוונת?
פיצקי: זה מי שאני וזהו
אמא: האם זה מי שאני
או זה מי שאני
?
פיצקי: יש בזה חסרונות ויתרונות, אבל זה מי שאני,
בגלל זה אני לא רוצה שזה ישתנה.
חיי אדם באשר הם מלאי קושי וסבל.
וגם יופי וחדוה.
אם אצטער על היותו של בני מי שהוא,
לא רק אפספס הרבה מנפלאותו וכן הזדמנות ללמוד ממנו ומההורות לו,
אלא גם אעצים את הסבל שיהיה מנת חלקו.
אם אברך עליו, כמו שהוא, עם כל האורות והצללים,
אעצים את כוחותיו, את אמונתו בעצמו ובעולם
ובכך את יכולתו להתמודד עם הקשיים הצפויים לו.
כמו שכתב סינקלייר:
"אוטיזם הוא לא משהו שלאדם יש, והוא לא כמו קליפה שהאדם לכוד בה.
אין ילד נורמלי שמתחבא מאחורי האוטיזם. אוטיזם הוא סוג של קיום. הוא מתפתח, הוא צובע כל חוויה, כל תחושה, תפיסה, מחשבה, רגש וכל היבט של הקיום.
אי אפשר להפריד את האוטיזם מהאדם ואם זה היה אפשרי,
האדם שהייתם מקבלים לא יהיה אותו אדם שהתחלתם איתו.
חשוב לקחת רגע ולקחת את זה בחשבון.
אוטיזם הוא סוג של קיום. אי אפשר להפריד את האדם מהאוטיזם.
לכן, כאשר הורים אומרים:
הלוואי ולילדי לא היה אוטיזם,
מה שהם באמת אומרים הוא:
הלוואי שהילד האוטיסט שיש לי לא היה קיים והיה לי ילד אחר במקומו
(שאינו אוטיסט).
קראו זאת שוב. זה מה שאנחנו שומעים כאשר אתם מתאבלים על קיומנו.
זה מה שאנחנו שומעים כשאתם מתפללים לתרופה.
זה מה שאנחנו יודעים כשאתם מספרים לנו על חלומותיכם ותקוותיכם בשבילנו – ששאיפתכם הגדולה ביותר היא שיום אחד אנחנו נחדל מלהתקיים ושזרים שאותם אתם יכולים לאהוב, יעברו לגור מול פנינו."
...
"בזה לדעתי ארגונים למען אוטיסטים צריכים לעסוק:
לא להתאבל על מה שמעולם לא היה אלא גילוי של מה שקיים. אנחנו זקוקים לכם. אנחנו זקוקים לעזרתכם ולהבנתכם.
עולמכם אינו פתוח אלינו ואנו לא נשרוד בלי תמיכתכם העזה.
כן, ישנה טרגדיה באוטיזם. לא בגלל מה שאנחנו, אלא בגלל הדברים שקורים לנו. היו עצובים בשל כך אם אתם רוצים להיות עצובים לגבי משהו.
אך יותר טוב מלהיות עצובים – תכעסו. ואז תעשו משהו בנדון.
הטרגדיה היא לא שאנחנו כאן, אלא שבעולמכם אין לנו מקום.
ואיך זה ישתנה, כל עוד הורינו עדיין מתאבלים על עצם הבאתנו לעולם?"
מתוך
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/612/104140/תמיכה/אוטיזם_אספרגר_ו-PDD