האם את/ה
או

מצוטטת

New member
האם את/ה ../images/Emo7.gif או ../images/Emo6.gif

^^ הייתה תקופה של ארבע שנים שלא בכיתי פעם אחת. זו הייתה התקופה הכי חשוכה בחיים שלי, תקופה שבה חשבתי כל בוקר שאני לא אשרוד עד הלילה וכל לילה רעדתי מפחד עד הבוקר, שנראה שלעולם לא יגיע בלי תפילה לאלוהים. אבל גם התפילה דרשה רוך פנימי שלא היה לי. ועד היום אני מפחדת לבכות, שמה אתפרק, אבל אני יודעת שכדאי, שיש בזה שיחרור, אני חייבת לבכות כבר ולא על אחותי הטרגית או על מותה של באת' מ"נשים קטנות" אני מרגישה את הגוש בגרון וברור לי שאם לא אבכה הוא בסוף יחנוק אותי מרוב רעילות לענתית. זה בריא לבכות, לבכות אומר שכואב, שאתה ניכנע לבכות אומר שאתה מפסיק להיאבק. כשהדמעות באות זה אומר שהמלחמה ניגמרה.^^ לא שלי, זה קטע קטן מתוך >בלי דמעות< של קארין ארד במוסף זמנים מודרנים מהיום.... לא יודעת מה לגביכם כאני קוראת אותה, זה כאילו היא כותבת אותי מתחברת אליה בכל נימיי......... מוכר למישהו.......... אופו אתם ממוקמים כאן בסיפור אתם זה גם ה
שבוכה רק בלילה.... מצו' היום
רוב הזמן.........
 

galia1962

New member
אני מאלו שבוכות...

כמו שצוחקת הרבה גם בוכה הרגש היחידי שעדיין לא משחררת זה כעס... אבל כשכואב לי בנשמה כשמשהו נוגע בי בוכה....
 

מצוטטת

New member
אז זהו.....

שבאותה תקופה "שחורה" הכאב היה כלוא כמו אצל אחרים הכעס ובמחיצת אותה תקופה פשוט קפאו לי הדמעות:)
 

galia1962

New member
../images/Emo141.gif

והיום ? זה נשמע קשה שאין יכולת לפרוק את הכאב... יודעת כמה זה קשה כשלא יכולה לבטא כעס ואז או שעסוקה בלבנות תילים של הסברים והצדקות לצד השני, להבין ולהצדיק כדי לבטל את הכעס או שהוא הופך לכאב שנשאר בפנים.. אבל לפחות את הכאב יכולה לשחרר ולפרוק במילים ובדמעות...
 

מצוטטת

New member
לעיתים רחוקות

כשמזדמן לי....... לפעמים נידמה לי שפיצלו ת'נשמה והיא מישתובבת לה בשתינו במקביל
 

מיKה

New member
רק

בסרטים/ספרים עצובים. הם בנדיבותם נותנים את הגושפנקא לשחרר... אולי...ככל שמתגברת הדרך שלי להתמודד עם תיסכולים גדלה יותר...והדמעות הן פריווילגיה.
 
לבכות או לצחוק..

אישית מחליפה את ה"או" ב"גם".. נותנת מקום לכל הרגשה להתבטא... מה שהשתנה אצלי... זה שכבר פחות בוכה<מזילה דמעה> בגלל אחרים בגלל "פגיעה מאחרים".. זה יותר בכי אישי כזה על תחושה אישית..על הרגשה רגעית על חוייה נוכחית...על ילד בגן שנפל וקיבל מכה והחיבוק שלי אליו משחרר תחושה.. החיוך..והצחוק לא בא במקום הבכי..והדמע לי הם הולכים כעזר כנגדו..<הממ..תכף אסביר לעצמי מה הפרוש של זה>. הבכי.. נותן לי את הכח לצחוק הדמעה מיפה את החיוך.
 
ואללה

לרגע ניבהלתי שגנבו לך את הזהות הניקית שלך... לבכות..זה משחרר..מזכך..מוריד את המועקה שרובצת על הלב...ואחר כך.. אחר כך השמיים הם הגבול.
 
מעניין מה השתנה בשנתיים האחרונות..

רכה = גמישות = כח
רק דברים קשים.... נשברים..
ודברים רכים שהופכים לקשים...זו כבר אופרה אחרת..
 
"אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות" ../images/Emo79.gif

הוווווווו דמעות זה השם האמצעי שלי (בנוסף ל
) (שם ארוך יש לי
) חושבת שאני האב טיפוס לדמעות, בוכה מסרטים עצובים, מעצב של אחר, מחוסר אונים ו........מעצבים
כשאני עצבנית אני בוכה, כן זה דופק לי את האסטרטיביות באותו הרגע, אבל אבוי למי שימצא לידי כשאני עצבנית וגם ....בוכה
ב- 6 השנים האחרונות מצאתי את עצמי בוכה בכל הזדמנות, ככה זה שהחיים מנסים אותך, לא בוכה על עצמי....בוכה בגלל אחרים, אלו שמחוברים לי לורידים,לנשמה ללב.......הילדים שלי. אבל כל הדמעות היו בחדרי חדרים, בלילות במיטה, ביום אני בן אדם אחר, אף אחד לא יראה עלי את הדמעות של אתמול, תמיד מחייכת. מצאתי שהבכי משחרר אותי, עושה מקום להכלה אחרת.....תקראו לזה חוזק ועוצמה. ב-3.5 שנים האחרונות בהחלט בכיתי מתוך יאוש ומתוך הרגשה של חוסר צדק, לא כלפיי אלא כלפי הילדים שלי, אבל שוב אחרי כל בכי שכזה יצאתי מחוזקת יותר, חכמה יותר, נחושה יותר. וכמי שיצאה מחוזקת בגלל/בזכות הדמעות, כיום כבר לא בוכה (כמעט) רק כשמעצבנים אותי נורא....וצריך להתאמץ כדי לעצבן אותי לרמה של בכי. אז לבכות זה טוב, יש בזה משהו מחזק, משהו מרגיע (עד כמה שזה נשמע אירוני) משחרר, שפוי. לא רואה בבכי חולשה, נהפוך הוא זה בריא.
 
למעלה