נופל חופשי
New member
האזעקה הראשונה
שמתריעה על כניסת שבת, נשמעה לפני כחצי שעה. אני כמובן לא שמעתי אותה, לו שמעתי, הייתי חושב פעמיים לפני שאני נכנס למאה שערים סמוך לכניסת שבת. אני נוסע לאט, לא רוצה לעצבן אף אחד, אני יודע שהשעה קרובה לשבת, לא יודע שהשקיעה הייתה כבר לפני 5 דקות. מתקרב למלכי ישראל גאולה, הטרמפיסטית שלי צריכה להשאר אצל קרוביה בשכונת בית ישראל, לעזאזל.. למה אני תמיד מחכה לרגע האחרון. האנשים כבר לא הולכים על המדרכות, אלא באמצע הכביש, הם בדרך לבית כנסת, ואם יש משהו שהם לא אוהבים לראות בדרכם לתפילת שבת, זה מכונית עם צעירים בתוכה שאין עליה מדבקת זק"א\הצלה\מד"א. אני נוסע באמצע, ומכל הכיוונים מבטים נזעמים לכיווני, עוד לא שבת, אני מרגיע את עצמי, רק אוריד אותה ואני עף מהחור הזה. בחור גבוה ורזה קופץ למרכז הכביש, נעמד מול הרכב ומרים את שני ידיו באוויר... "שאבעעס!!!" מכיוון שמאל אני שומע עוד צעקה זהה. אני לא בולם, האדיוט הזה נכנס לי לתוך הכביש, שיזדיין.. 15 מטר, 10 מטר, אני מתקרב אליו במהירות, עניין של שניות ואני מעיף אותי. הוא סוגר עינים, סוגר, לא עוצם, יש הבדל. הוא לא זז ואפילו לא נרתע. בזריזות עקפתי אותו, תוך צעקה "עוד לא שבת!" הכביש מתעקל שמאלה, ואני רואה שאין מצב שהנסיעה הזאת ממשיכה, מאות איש צועדים לכיווני, כולם בוהים בי, לעזאזל למה אין עוד מכונית טועה כמוני בכביש הזה, היא תוריד כצת את החום ממני. לוקח ימינה ועוצר צמוד למדרכה, "צאי צאי מהרכב" אני אומר לה, "אין מצב להיכנס עמוק יותר" אשה צעירה עם מטפחת שחוצה את הכביש, נצמדת לי לחלון, ומסתכלת לי על הכיפה (הייתי אצל ההורים לפני כמה שעות ולא הורדתי עדיין) "אתה יודע שכבר שבת?" - "מה באמת?! אוי וואבוי, אני נוסע מפה" - "אבל אסור! תצא מהאוטו!" - "שעבאס!!" במראת צד אני רואה קבוצת חסידים צעירים שבראשם אדם מבוגר מתקרבים במהירות.. רק צריך אחד שיצית את הגפרור, והם כולם עלי. לחצתי על הגז, אני עכשיו לא בכביש הראשי אלא בסמטאות גאולה שאני מכיר מצויין, נשמתי לרווחה, עניין של דקה ואני אמצא את עצמי בדוידקה משם הדרך הביתה קצרה. הכביש מתמלא מרגע לרגע והם כולם בוהים וחלקם מנפנפים בעצבים לכיוון המאזדה F הספורטיבית שלי. "אם יזרקו אבן, לעצור או להאיץ" אני חושב לעצמי, לוקח שוב ימינה ושמאלה, אני רואה בסוף הכביש את הצומת T שישחרר אותי מהאיזור הזה. שייט!! אני רואה מרחוק שהכביש חסום, חסמו אותו עם הגדרות של שבת, אני עושה פרסה במהירות ומרגיש את הלב שלי.. אני צריך למצוא יציאה אחרת. לא מפחד מהאנשים האלו, לא שונא אותם, מזדהה איתם.. אני אמנם מעולם לא צעקתי 'שעבאס' למכונית וודאי שלא זרקתי אבן, אבל הייתה לי את תחושת ה-"מדוע הוא לא מתחשב? חסר כבישים בארץ, שהוא צריך לבוא ולהוציא לנו את העינים? הוא בטח נהנה מזה, הוא בטח עושה את זה בכוונה, אפילו ראיתי פעם מכונית נוסעת בבר אילן שנהגה חייך ועשה תנועת אצבע מגונה.. מנוול הוא מהרעים, אני מהטובים.. הוא מהרעים, כך שלא מעניין אותי מה יש לו להגיד, לא מעניין אותי מה הוא חושב, האמת מעולם לא עצרתי לחשוב עם הוא בכלל חושב, הוא חיה, הוא מחלל שבת בפרהסיה, שימות. אנחנו הטובים הם הרעים. הרעים נדפקים תמיד בסופו של דבר, זה 'קול' לשנוא את הרעים. ועכשיו החלפתי צדדים, אני מסתכל ל'טובים' בעינים, בעודי מחפש יציאה אחרת מהאיזור החם שנקלעתי אליו, ה'טובים' מחזירים לי מבט.. אני רואה בעינים שלהם אותי. ובאותו זמן אני רואה, שאין סיכוי שהם יראו בעינים שלי את עצמם. אני מהרעים. וזה ביאס לי את השבת בטירוף. אז סליחה שהברזתי ולא עניתי לטלפונים.
שמתריעה על כניסת שבת, נשמעה לפני כחצי שעה. אני כמובן לא שמעתי אותה, לו שמעתי, הייתי חושב פעמיים לפני שאני נכנס למאה שערים סמוך לכניסת שבת. אני נוסע לאט, לא רוצה לעצבן אף אחד, אני יודע שהשעה קרובה לשבת, לא יודע שהשקיעה הייתה כבר לפני 5 דקות. מתקרב למלכי ישראל גאולה, הטרמפיסטית שלי צריכה להשאר אצל קרוביה בשכונת בית ישראל, לעזאזל.. למה אני תמיד מחכה לרגע האחרון. האנשים כבר לא הולכים על המדרכות, אלא באמצע הכביש, הם בדרך לבית כנסת, ואם יש משהו שהם לא אוהבים לראות בדרכם לתפילת שבת, זה מכונית עם צעירים בתוכה שאין עליה מדבקת זק"א\הצלה\מד"א. אני נוסע באמצע, ומכל הכיוונים מבטים נזעמים לכיווני, עוד לא שבת, אני מרגיע את עצמי, רק אוריד אותה ואני עף מהחור הזה. בחור גבוה ורזה קופץ למרכז הכביש, נעמד מול הרכב ומרים את שני ידיו באוויר... "שאבעעס!!!" מכיוון שמאל אני שומע עוד צעקה זהה. אני לא בולם, האדיוט הזה נכנס לי לתוך הכביש, שיזדיין.. 15 מטר, 10 מטר, אני מתקרב אליו במהירות, עניין של שניות ואני מעיף אותי. הוא סוגר עינים, סוגר, לא עוצם, יש הבדל. הוא לא זז ואפילו לא נרתע. בזריזות עקפתי אותו, תוך צעקה "עוד לא שבת!" הכביש מתעקל שמאלה, ואני רואה שאין מצב שהנסיעה הזאת ממשיכה, מאות איש צועדים לכיווני, כולם בוהים בי, לעזאזל למה אין עוד מכונית טועה כמוני בכביש הזה, היא תוריד כצת את החום ממני. לוקח ימינה ועוצר צמוד למדרכה, "צאי צאי מהרכב" אני אומר לה, "אין מצב להיכנס עמוק יותר" אשה צעירה עם מטפחת שחוצה את הכביש, נצמדת לי לחלון, ומסתכלת לי על הכיפה (הייתי אצל ההורים לפני כמה שעות ולא הורדתי עדיין) "אתה יודע שכבר שבת?" - "מה באמת?! אוי וואבוי, אני נוסע מפה" - "אבל אסור! תצא מהאוטו!" - "שעבאס!!" במראת צד אני רואה קבוצת חסידים צעירים שבראשם אדם מבוגר מתקרבים במהירות.. רק צריך אחד שיצית את הגפרור, והם כולם עלי. לחצתי על הגז, אני עכשיו לא בכביש הראשי אלא בסמטאות גאולה שאני מכיר מצויין, נשמתי לרווחה, עניין של דקה ואני אמצא את עצמי בדוידקה משם הדרך הביתה קצרה. הכביש מתמלא מרגע לרגע והם כולם בוהים וחלקם מנפנפים בעצבים לכיוון המאזדה F הספורטיבית שלי. "אם יזרקו אבן, לעצור או להאיץ" אני חושב לעצמי, לוקח שוב ימינה ושמאלה, אני רואה בסוף הכביש את הצומת T שישחרר אותי מהאיזור הזה. שייט!! אני רואה מרחוק שהכביש חסום, חסמו אותו עם הגדרות של שבת, אני עושה פרסה במהירות ומרגיש את הלב שלי.. אני צריך למצוא יציאה אחרת. לא מפחד מהאנשים האלו, לא שונא אותם, מזדהה איתם.. אני אמנם מעולם לא צעקתי 'שעבאס' למכונית וודאי שלא זרקתי אבן, אבל הייתה לי את תחושת ה-"מדוע הוא לא מתחשב? חסר כבישים בארץ, שהוא צריך לבוא ולהוציא לנו את העינים? הוא בטח נהנה מזה, הוא בטח עושה את זה בכוונה, אפילו ראיתי פעם מכונית נוסעת בבר אילן שנהגה חייך ועשה תנועת אצבע מגונה.. מנוול הוא מהרעים, אני מהטובים.. הוא מהרעים, כך שלא מעניין אותי מה יש לו להגיד, לא מעניין אותי מה הוא חושב, האמת מעולם לא עצרתי לחשוב עם הוא בכלל חושב, הוא חיה, הוא מחלל שבת בפרהסיה, שימות. אנחנו הטובים הם הרעים. הרעים נדפקים תמיד בסופו של דבר, זה 'קול' לשנוא את הרעים. ועכשיו החלפתי צדדים, אני מסתכל ל'טובים' בעינים, בעודי מחפש יציאה אחרת מהאיזור החם שנקלעתי אליו, ה'טובים' מחזירים לי מבט.. אני רואה בעינים שלהם אותי. ובאותו זמן אני רואה, שאין סיכוי שהם יראו בעינים שלי את עצמם. אני מהרעים. וזה ביאס לי את השבת בטירוף. אז סליחה שהברזתי ולא עניתי לטלפונים.