ירושלמי יקירי
כפי שהבנת כבר בשיחה שלנו, אנחנו באים ממקום מאוד שונה. אמנם מבין אלפי הזרמים בציבור הדתי לאומי, ההורים שלי נמצאים אולי בציבור החרד"לי. אולי, כי אני לא כ"כ אוהב את המושג הזה, אולי כי חרד"לי זה יותר מתאים לקיצונים של מרכז הרב והר המור וההורים שלי רחוקים מהקיצוניות הזו, בכל אופן , הייתי מגדיר אותם בזרם הדתי לאומי אבל "דוסים" (אבי רב, ומנהל ישיבה תיכונית נחשבת. מבחינת הקפדה על מצוות בבית ההורים שלי אוכלים רק כשרויות מהדרין, אך גם כאלה של "הרבנות" ממקומות שידועים בהשגחה טובה. כמובן בשר חלק בלבד, וחלילה לא מוצרים עם חלב עכו"ם. גם כשהם יוצאים החוצה לא יאכלו במקום שאין לו השגחה מהדרין) את כל זה סיפרתי כדי שתבין שהם אכן "דוסים", כפי שאני מכיר אותם, הלב יכאב מאוד אם אצהיר בפניהם ש"אני לא דתי". זה וודאי לי. אולם, אותה הכרות שלי איתם, והראיה כיצד קיבלו באהבה את בנם שהפך לחרדי, ואיך כל פעם שהוא מגיע הביתה כל, אבל כל האוכל שאמי מכינה מכיל מוצרים לפי הכשרויות אותם הוא אוכל בלבד! תוכל אולי לומר, שהם מתנהגים כך בגלל שהוא עדיין דתי. יכול להיות. אבל הורים הם הורים, והם רואים גם דברים שלפעמים נראה לנו שהם לא רואים. אני יותר ממניח שהם יודעים מה המצב שלי. למרות שלא דיברנו על זה. כשאני כותב את זה אני באמת מתלבט אם טוב או לא שלא סיפרתי להם את זה באופן רשמי (ואגב אשמח אם יהיו כאן תגובות אם זה נכון או לא נכון לא לספר) לא סתם אני כמעט לא נמצא בשבתות בבית, והם יודעים את זה. כשאני אצלם ביום חול אני לא מתפלל ולא מניח תפילין, והם רואים את זה. ברור להם ואת זה אני לא מנסה אפילו להסתיר שאני לא מקפיד כמוהם בכשרויות. (אני לוקח מהבית את כל החלב עכו"ם ממשלוחי המנות) בראש השנה מזה כמה שנים אני עובד במלצרות במלון דתי, הם יודעים ומבינים שהיום הזה עם כל התפילות "כבד" עלי) ולאחרונה הגדלתי לעשות, וכשאבי בא לירושלים, נפגשתי איתו, ולא שמתי כיפה כמו שאני עושה בדרך כלל שאני עם המשפחה. (כשאני חושב על זה, אז לפעמים אני מסתובב בבית שלהם ללא כיפה, ופעם אחת הוא אפילו העיר לי על זה שאצלם בבית אשים כיפה) אז מה אתה אומר, הם יודעים או לא? והם עדיין לוחצים עלי שאבוא הביתה ושאבוא לשבתות, עדיין מציעים עזרה כל הזמן (אני ממש משתדל לא להעזר בהם כלכלית, אבל זה ממש לא קשור לדת) קונים לי מתנות שמתאימות לענייני שלי, ולא ספרים או כל דברי יהדות אחרים אני משוכנע שהם יודעים, והיחס הוא יחס מקסים. אני תוהה, מה יקרה אם אספר להם, ולכן אני תוהה האם לספר להם. הלב שלהם יכאב יותר, זה בטוח. יכול להיות ואני לא משלה את עצמי, שיווצרו חיכוכים כאלה ואחרים. אבל אין לי ספק, שביתם יישאר ביתי, והאהבה שלהם אלי לא תהפוך קטנה יותר בעקבות זה. ואולי אני טועה?
