אלו שתי בעיות שונות.
אני מסכים לחלוטין לדעה שיש לגייס את כל מי שכשיר לגיוס, או לחלופין לחייבו בשירות לאומי. לפני כ15 שנים עמדנו זוגתי ואני בראש מאבק ציבורי שקרא לחלוקת נטל המילואים בצורה שויונית בין כל כשירי הגיוס. הופתענו מהתגובה הציבורית האוהדת הנרחבת ביותר, ומהתנופה שהמאבק צבר. (עד היום אני שומר מאות מכתבי אהדה ובקשת אזרחים לסייע). תוך זמן קצר ביותר המאבק סוקר בשלש תוכניות טלביזיה, בעמוד השני של שני העתונים הגדולים (ידיעות ומעריב), נפגשנו עם חברי כנסת שונים, קבלנו את ברכת הנשיא עיזר ויצמן. המאבק נשא אז פרי, צהל קיצץ אז את מספר ימי התעסוקה מ30 לעשרים ומשהו. אלא שהאינטיפדה גרפה את כל השגי המאבק ההוא. כיום קיימת תנועת בלת"ם, שקמה בעקבות ההצלחה שנחלנו. אבל תנועת בלת"ם מתמקדת בהטבות לחיילי המילואים במקום לפעול לחלוקה שויונית, וחבל - לטעמי זה מעתיק את הויכוח מהרמה העקרונית למישור מעשי ובודק מה המחיר, וחבל.