עונה, שוב, מקווה שלא עייפתי אותך עדיין
כשאני אומרת שאני אחראית על דברים כאלה, אני הולכת עם האחריות עד הסוף.
אני חוששת ומקווה שאני טועה, שאת לוקחת את מה שאני אומרת כביקורת עליך או על ההתנהלות שלך, ואני רוצה להבהיר שלא, אני מדברת על עצמי בלבד.
חלק מההחלטה שלי לא להביא עוד ילדים לעולם, לפחות לא בשנים הקרובות, זה שאני לא בנויה להתמודד עם שלושה ילךדים קטנים וחינוכם בו זמנית.
אני גם לא מסוגלת להעניק את האהבה ותשומת הלב שאני רוצה, ולכן שני ילדים זה מה שהחלטתי (ביחד עם בן זוגי כמובן) שירכיב את התא המשפחתי שלנו.
זה מה שאני מגדירה כאחריות על מה שחשוב לי.
אני לא רוצה לוותר על בית מסודר, ואני לא רוצה לוותר על חינו ילדיי להחלטות עצמאיות נכונות, ואם אני מרגישה שהדרך היחידה לכך זה על ידי הגבלת מספר הילדים שאביא לעולם, זה גם בסדר.
הכל בסדר, כל עוד אני לוקחת אחריות על ההחלטות שלי, וכך גם על התוצאות שלהן.
הבית שלי לא פיקס, כבר מזמן, אבל הוא במצב טוב, החדרים של הילדים מסודרים למדי, לא כמו שהייתי רוצה, כי בכל זאת חיים שם ילדים, ומותר לבלגן ולשחק, אני רק מקפידה שיבינו שחשוב לסדר אחרי.
אני חיה עם בן זוג מעופף, מנהיג המעופפים, אותו אני לא יכולה לחנך ולשנות, ניסיתי שנים, עד שהבנתי שאין לי מה לנסות יותר, זו הבחירה שלי בבן זוג ועליי לקבל, אבל אני שמחה לאמר שגם הוא עם השנים משתפר הרבה, ועושה יותר מאמץ, ואני שמחה על כך.
אז אני משלימה, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת את מה שלא לטעמי, ואני גם מקטרת על זה קצת, ומותר לי, אבל אני בהחלט מקפידה על דברים שהם ממש עקרוניים לי, ואני חושבת שעקרוניים לעתיד של הילדים גם הם.
הלימוד שלי הוא לא להרפות, אלא להרפות איפה שאני לא יכולה לשנות, כל עוד הילדים קטנים, אני יכולה לשנות הרבה.