די!!!!!!!!!!!! נמאס לי לראות אותם מול ה

[מרי פופ]

כבר לא צריך להפגש

משחק כל היום ב Call of duty עם חברים במחשב.
מדברים בינהם באוזניות בשיחות ועידה.
זה ממש מחליף הליכה לבית של חבר, לצערי הרב.

 

[גמבה מתולתלת]

וגם שנפגשים עם חבר אז מחוברים למסכים

 

[kmiki]

זה תלוי בהורים

אם משרישים את זה בילד מראש מגיל קטן, אז בהחלט זה יקרה, ואם לא, אז אי אפשר לצפות לפלאים.
אצלי הוא מעצמו לא יוזם במהלך היום טלוויזיה אלא רק כשממש אין לו מה לעשות ומיצא את הכל.

 

[lavendula]

זה תלוי גם בילדים

לא כל מה שמשרישים מכה שורש.

 

[גמבה מתולתלת]

נכון. יש גם דבר כזה שנקרא אופי/מזג

וadhd

 

[lavendula]

ו-ODD, ו"סתם" גיל ההתבגרות...

 

[מרי פופ]

אבל כשלוקחים ריטלין

יש מצב אפילו להתנתקות עצמונית מהמדיות.
חזון אחרית הימים: לקרוא ספרים או לפתור תשבצים לאור יום.
שוב, אך ורק בחסות ריטלין.

 

[גמבה מתולתלת]

אצלי זה לצייר/להתעסק בלקים בחדר בלי להפריע

יש כאלו שעות. נדיר, אבל יש.

 

[lavendula]

אצלנו כל קשר מקרי בהחלט

ההק"רית קוראת רק לפני השינה אם בכלל, ובכל מקרה היא לא רק מול המסכים, בלי קשר לריטלין.

 

[kmiki]

אוקיי

אני מניחה שאת יודעת על מה את מדברת, אבל באופן כללי, אם בבית יש חוקים, לגבי כל דבר ודבר, אז ילד יודע מה החוקים בבית ולבד יודע כבר איך לפעול. לא?

 

[מרי פופ]

הצחקת אותי

צחוק מר משהו, אבל בכ"ז אני מחייכת כאן במרירות אל מול המחשב.
לא מכירה ילדים שמקיימים חוקים בלי תזכורות ופיקוח צמודץ
גם אם יש בבית חוק שבשעה שבע וחצי אין יותר אלקטרוניקה (ויש אצלו חוק כזה) והחוק מקויים בכל יום ביומו.
אבל הוא קם ונופל רק על דבר אחד! העירנות שלנו, המסירות והדבקות.
העלמת עין אחת קטנה, כתיבה בפורומים בזמן הזה, והם לא חולמים לקיים את החוק.
אין אצלנו בבית מטלה אחת, שהם מבצעים בלי תזכורת ונדנוד מצידנו ואני מתכוונת לכל דבר, כולל צחצוח שיניים, מקלחת, התלבשות, יציאה לביה"ס או לכל מקום אחר, סידור החדר/הבית/המרחב שטינפו.

 

[חני ב]

הגיוני, לא? והם לא שונים מאף ילד שאני מכירה

 

[מרי פופ]

גם לדעתי

 

[kmiki]

שוב אוקיי

את מניחה אולי שמה שקורה אצלך קורה אצל כולם, ואני אומרת שכל בית והחוקים שלו והתנהלות שונה.
זו לא ביקורת, אבל אבל תניחי שאם זה קורה אצלך, זו הדרך היחידה, יש הרבה דרכים שונות לנהל את הבית, ואצלנו זה אחרת.
אז הגדול בן 6, ועד כה הצלחתי להסיר מראשי את הדאגות הבאות שמתבצעות ללא צורך בבקשה שלי (ולקח מספיק זמן להגיע לזה):
הורדת הכלים מהשולחן (של עצמו) כשהוא מסיים לאכול
נעליים הולכות למקום המיועד כשנכנסים הביתה ולא נזרקות באמצע הסלון
בגדים מלוכלכים נכנסים לסל הכביסה ולא נשרקים על הרצפה בחדר
צחצוח שיניים אחרי ארוחת בוקר

לגבי נושא הספציפי פה - טלוויזיה, אני כבר יודעת שכשהוא מדליק טלוויזיה, זה כשהשעמום ממש גדול (עברנו הרבה מלחמות בנושא בעבר, שלא יובן לא נכון), והוא יכבה אותה לבד כשמספיק לו, וילך לשחק במשחקים מוחשיים, כמו רובוטריקים, וכל החברים שלהם.
הוא יעדיף לצאת החוצה כמעט בכל רגע נתון, וגם יוזם את הבקשה לצאת החוצה, או ללכת לחברים, במקום לשבת מול הטלוויזיה סתם.

 

[חני ב]

הכ טוב ויפה

מאחלת לך שרק ימשיך כך, שימי לב לגיל שלו. בן 6.
נחכה ונראה מה יקרה כשהוא יגיע לגיל 12, 13, 18.

 

[lavendula]

לזה בדיוק התכוונתי

הבכורה שלי הייתה מלאך כמעט בכל מובן עד כיתה ז'...

 

[kmiki]

אני לגמרי מקבלת את מה שאת אומרת

ובכל זאת אני אומרת שאין לעשות השלכות על כל הבתים ממה שקורה אצל כל אחד מאיתנו.
כשאני גדלתי, בתור ילדה (ברור שהזמנים השתנו) היתה לי חברה, ילדה יחידה, מבית מאד שונה מהבית שלי.
הכל שם היה כמו במוזיאון, תמיד היה שקט אצלם, ופשוט נורא, לא מסיבות כלכליות, היתה לי הרגשה קצת פוסט שואתית אצלם, עד היום לא ברור לי במיוחד.
הייתי תמיד מופתעת מכמה שהיא היתה "מאולפת", ואני אומרת את זה כי בדיוק ככה הרגשתי, כאילו היא מאולפת לפי מה שהוריה רצו שיהיה.
זו קיצוניות שאני לא אוהבת, ועובדה שעד היום (חברים טובים של הוריי אז יש קשר) אני רואה אצלה הרבה משקעים של הילדות שלה, ולאו במובן החיובי.
אבל זה רק להראות שכל אחד מאיתנו בוחר, בנסיבות של עצמו, כיצר לנהל את הבית.
יש כמה דבריםש אין לי כוונה לוותר עליהם, בנוגע לסדר וניקיון כי אני חושבת שזה משהו שהולך איתך לחיים, ונכון, אתן יכולות עד מחר לאמר לי שכשהוא יגדל הוא ימרוד וזה יהיה שונה, על הסדר והניקיון אני לא מתכוונת לוותר, ולכן אני משרישה את זה מגיל צעיר, שזה יבוא באופן טבעי גם בגיל 16.
כשאני גדלתי, הייתי בלגניסטית, זה מזעזע לחשוב על זה, בגדים רטובים, מלוכלכים, נקיים אחרי כביסה, הכל בערומות על הרצפה, משהו באמת מזעזע, לעומתי, אחי היה מאורגן ומסודר כמו חייל בצבא, באופן טבעי לחלוטין, ואחותי היתה איפשהו באמצע בינינו, מסודרת אבל לא בהיסטריה.
היום אני מסתכלת אחורה ואומרת שאין מצב שאני מאפשרת לילדיי להיות בלגנסיטיים כפי שאני הייתי, וחבל לי שהוריי לא הקפידו יותר אצלי (כנ"ל בנושא הלימודים).
בנושאים אחרים, הכל פתוח, סדר וניקיון לא.
אשמח לשוב ולדון איתך בעוד 6 שנים, רוצה?

 

[חני ב]

אשמח מאד

ואני מבינה אותך ומסכימה עם הרבה ממה שאת כותבת, אבל מהיותי אמא כבר 18 וחצי שנים, אני אומרת לך שדברים משתנים וה-ר-ב-ה בלי שנרצה, בלי שנתכוון ובלי שנשים לב.

 

[צלילי מיתר]

מצטרפת לחני

השינויים לא תמיד תלויים בנו אלא בילדים ואנחנו צריכים לבחון לא פעם את העמדה ההורית שלנו ולהתמודד עם מה שמולנו .
היכולת שלנו להבין שלא הכל יהיה תמיד לפי הרצון שלנו והכללים שלנו והחוקים שקבענו כשהיו בני שלוש וחצי או שמונה -חשובה מאוד .

 

[kmiki]

מנסה לצטט

אני מאד מקווה שאני זוכרת נכון, את תפילה השלווה.

אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,

האומץ לשנות את אשר ביכולתי,

והתבונה להבחין בין השניים.

מחליפה את המילה אלי ב"עצמי", כי גם פה האחריות על כל אלה היא שלי ולא של שום כוח עליון, ועושה פרשנות מעט שונה למה שאת אמרת.
וזה אומר מבחינתי שילוב של השניים. אני רוצה למצוא את השלווה והיכולת להכיל ולקבל את הדבריםש לא אוכל לשנות בעתיד, אבל אני מתעקשת שיהיה לי תמיד האומץ לשנות את מה שיש ביכולתי לשנות, והכי חשוב להבדיל בין המצבים השונים בחיים.
זה משפט שמוביל אותי הרבה בחינוך הילדים שלי, וגם את עצמי בחיי האישיים.
אז כל עוד אני מאמינה שיש לי כוח לשנות דברים, אני הולכת על זה 100%