אני לגמרי מקבלת את מה שאת אומרת
ובכל זאת אני אומרת שאין לעשות השלכות על כל הבתים ממה שקורה אצל כל אחד מאיתנו.
כשאני גדלתי, בתור ילדה (ברור שהזמנים השתנו) היתה לי חברה, ילדה יחידה, מבית מאד שונה מהבית שלי.
הכל שם היה כמו במוזיאון, תמיד היה שקט אצלם, ופשוט נורא, לא מסיבות כלכליות, היתה לי הרגשה קצת פוסט שואתית אצלם, עד היום לא ברור לי במיוחד.
הייתי תמיד מופתעת מכמה שהיא היתה "מאולפת", ואני אומרת את זה כי בדיוק ככה הרגשתי, כאילו היא מאולפת לפי מה שהוריה רצו שיהיה.
זו קיצוניות שאני לא אוהבת, ועובדה שעד היום (חברים טובים של הוריי אז יש קשר) אני רואה אצלה הרבה משקעים של הילדות שלה, ולאו במובן החיובי.
אבל זה רק להראות שכל אחד מאיתנו בוחר, בנסיבות של עצמו, כיצר לנהל את הבית.
יש כמה דבריםש אין לי כוונה לוותר עליהם, בנוגע לסדר וניקיון כי אני חושבת שזה משהו שהולך איתך לחיים, ונכון, אתן יכולות עד מחר לאמר לי שכשהוא יגדל הוא ימרוד וזה יהיה שונה, על הסדר והניקיון אני לא מתכוונת לוותר, ולכן אני משרישה את זה מגיל צעיר, שזה יבוא באופן טבעי גם בגיל 16.
כשאני גדלתי, הייתי בלגניסטית, זה מזעזע לחשוב על זה, בגדים רטובים, מלוכלכים, נקיים אחרי כביסה, הכל בערומות על הרצפה, משהו באמת מזעזע, לעומתי, אחי היה מאורגן ומסודר כמו חייל בצבא, באופן טבעי לחלוטין, ואחותי היתה איפשהו באמצע בינינו, מסודרת אבל לא בהיסטריה.
היום אני מסתכלת אחורה ואומרת שאין מצב שאני מאפשרת לילדיי להיות בלגנסיטיים כפי שאני הייתי, וחבל לי שהוריי לא הקפידו יותר אצלי (כנ"ל בנושא הלימודים).
בנושאים אחרים, הכל פתוח, סדר וניקיון לא.
אשמח לשוב ולדון איתך בעוד 6 שנים, רוצה?