אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
דירוג אלבומים - שבוע 6
- פותח הנושא B a z a
- פורסם בתאריך
חלאס, נו... מי פה הכיר לפני זה
את הסימפוניה הרביעית של בראהמס?.. אנא, חסל פלצנות. בתור אדם שמקשיב כיום להרבה מאוד מוזיקה קלאסית, אני לא חושב שיש שום דבר מיוחד בסימפוניה הזו, ובטח לא בקטע הזה (וגם לא בבראהמס, אבל זה רק אני). לטעמי, הקטע של וויקמן, סתם חסר טעם, ורק בא "כאילו" להשוות בין המוזיקה של יס למוזיקה קלאסית. כאילו הם יושבים באותה סקאלה (אך ללא הצלחה - כי הם לא). לעומת זאת, בתמונות בתערוכה גירסת אי.אל.פי, יש כמה חלקים עם הרבה מאוד טעם (העיבוד החדש זורם בצורה חלקה מבלי להישמע מטופש כמו שבד"כ קורה כשמעבדים מוזיקה קלאסית בגירסת רוק ולהפך: ע"ע S&M של מטאליקה. התוצאה בשני המקרים, לדעתי, גורמת למקור להישמע רק פשוט וטיפשי יותר). בקיצור נסחפתי. לסיכום: קאנס אנד בראהמס = פלצנות חסרת פואנטה.
את הסימפוניה הרביעית של בראהמס?.. אנא, חסל פלצנות. בתור אדם שמקשיב כיום להרבה מאוד מוזיקה קלאסית, אני לא חושב שיש שום דבר מיוחד בסימפוניה הזו, ובטח לא בקטע הזה (וגם לא בבראהמס, אבל זה רק אני). לטעמי, הקטע של וויקמן, סתם חסר טעם, ורק בא "כאילו" להשוות בין המוזיקה של יס למוזיקה קלאסית. כאילו הם יושבים באותה סקאלה (אך ללא הצלחה - כי הם לא). לעומת זאת, בתמונות בתערוכה גירסת אי.אל.פי, יש כמה חלקים עם הרבה מאוד טעם (העיבוד החדש זורם בצורה חלקה מבלי להישמע מטופש כמו שבד"כ קורה כשמעבדים מוזיקה קלאסית בגירסת רוק ולהפך: ע"ע S&M של מטאליקה. התוצאה בשני המקרים, לדעתי, גורמת למקור להישמע רק פשוט וטיפשי יותר). בקיצור נסחפתי. לסיכום: קאנס אנד בראהמס = פלצנות חסרת פואנטה.
Innervisions
New member
אני דווקא חושב אחרת
לדעתי זו סימפוניה מגניבה לאללה (אם כי לא מופלאה), אבל הפרק הזה ספציפית ממש מיוחד, והעיבוד של ווייקמן ממש חמוד וכיפי, ולדעתי הוא אחד הקטעים החזקים באלבום שבעיני הוא די חלש ובינוני, בטח בהשוואה לשלושת האלבומים הבאים של יס.
לדעתי זו סימפוניה מגניבה לאללה (אם כי לא מופלאה), אבל הפרק הזה ספציפית ממש מיוחד, והעיבוד של ווייקמן ממש חמוד וכיפי, ולדעתי הוא אחד הקטעים החזקים באלבום שבעיני הוא די חלש ובינוני, בטח בהשוואה לשלושת האלבומים הבאים של יס.
the finisher
New member
תתפלא
אבל אני מאמין שלא מעט אנשים הכירו אותה לפני כן... וכמו שאמרת זה רק שעתך שלך שבראמס לא מיוחד, לדעתי הוא דווקא אחד מהכותבים היותר טובים של מוסיקה גדולה.
אבל אני מאמין שלא מעט אנשים הכירו אותה לפני כן... וכמו שאמרת זה רק שעתך שלך שבראמס לא מיוחד, לדעתי הוא דווקא אחד מהכותבים היותר טובים של מוסיקה גדולה.
איך הפסקתי לשמוע פרוג והתחלתי לאהוב ג'אז
Yes - Fragile "שביר" מקיים את ההבטחה של יס אלבום ומתעלה מעליו. שיר הסיום Heart of the Sunrise הוא פצצה. מאותם שירים שלעולם לא נמאס מהם. קצת אחריו אבל רק במעט רצים Roundabout כתף אל כתף עם South Side of the Sky. מאידך השירים הקצרים שכל אחד כתב לבד מורידים את הרף, כשהם ממקמים מצויין את המוסיקאים כל אחד בפני עצמו: האו מקסים במיוחד וסקווייר נפלא, ברופורד מעניין, וויקמן מגיש ברהמס חיוור יותר מבהירון ואנדרסון מוכיח כמו בכל הפעמים שיבואו אחר כך שבלי 4 מבוגרים אחראים מסביבו הוא מאבד כיוון ומתפזר בחלל. אבל לא נורא, האלבום הזה היה מקפצה מצויינת למסטרפיס האמיתי שבא אחריו. הניקוד הפעם פשוט - 4 על הקטעים הארוכים ועוד שתי חמישיות מוצלחות. 4.4 Genesis - Foxtrot האמת, אין לי מילה רעה להגיד על שירי צד א של התקליט. לשיר הראשון יש אחת הפתיחות המוחצות ביותר של אלבום רוק. כל השירים מצויינים, אפילו TIME TABLE כיפי ברומנטיות שלו. אבל טובים ככל שיהיו גורלם נגזר להיות תמיד בצל של יצירת על, השיר המושלם, הטוב ביותר של ג'נסיס, SUPER'S READY. אלוהים יודע כמה אלבומי פרוג הכרתי רק בגלל שחיפשתי קטע שיעשה לי את מה שעושה לי היצירה הזאת. הניקוד לא פשוט בגלל ההבדל החד בין צד אחד שהוא מצויין וצד שני שהוא השג בלתי ניתן לשחזור. 4.6 Marillion - Script for a jester's tear זאת להקה שאני חייב לה המון. כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה כבר הייתי מיואש מהפרוג. והנה הרכב שעושה ג'נסיס יותר טוב מפיל קולינס ולהקתו! ממרחק הזמן עולה אלבום קודר שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, מהנה בחלקו עם שלושה שירים מתוך השישה שהצליחו לעבור את מבחן הזמן: שיר הנושא החזק והמרגש, עם שורה אחת בנאלית (CAN U STILL SAY U LOVE ME) שנטענת בכל הרומנטיקה שבעולם. Chelsea Monday הקסום והיפה להפליא והשיר המסיים Forgotten Sons שנשמע כמו פארודיה חסרת הומור על ג'נסיס של גבריאל, ובכל זאת מצליח להגניב. שלושת השירים האחרים מדגימים את כל מה שאני לא אוהב בניאופרוג, מביניהם He Knows You Know גובל בגיחוך ממש. לו רק היו מחליפים אותם ב grendel שיצא אז על תקליטון, היה יוצא להם אלבום אדיר. האלבום השני של מריליון הראה שיפור ניכר ואפילו אישיות נפרדת ללהקה. האלבום השלישי לבדו חיסל בשבילי כל עניין בפרוג לסוגהו למשך 20 השנים הבאות ואילץ אותי לגלות את העולם המדהים של הג'אז, ועל כך אני אסיר תודה למריליון לנצח. 3.5
Yes - Fragile "שביר" מקיים את ההבטחה של יס אלבום ומתעלה מעליו. שיר הסיום Heart of the Sunrise הוא פצצה. מאותם שירים שלעולם לא נמאס מהם. קצת אחריו אבל רק במעט רצים Roundabout כתף אל כתף עם South Side of the Sky. מאידך השירים הקצרים שכל אחד כתב לבד מורידים את הרף, כשהם ממקמים מצויין את המוסיקאים כל אחד בפני עצמו: האו מקסים במיוחד וסקווייר נפלא, ברופורד מעניין, וויקמן מגיש ברהמס חיוור יותר מבהירון ואנדרסון מוכיח כמו בכל הפעמים שיבואו אחר כך שבלי 4 מבוגרים אחראים מסביבו הוא מאבד כיוון ומתפזר בחלל. אבל לא נורא, האלבום הזה היה מקפצה מצויינת למסטרפיס האמיתי שבא אחריו. הניקוד הפעם פשוט - 4 על הקטעים הארוכים ועוד שתי חמישיות מוצלחות. 4.4 Genesis - Foxtrot האמת, אין לי מילה רעה להגיד על שירי צד א של התקליט. לשיר הראשון יש אחת הפתיחות המוחצות ביותר של אלבום רוק. כל השירים מצויינים, אפילו TIME TABLE כיפי ברומנטיות שלו. אבל טובים ככל שיהיו גורלם נגזר להיות תמיד בצל של יצירת על, השיר המושלם, הטוב ביותר של ג'נסיס, SUPER'S READY. אלוהים יודע כמה אלבומי פרוג הכרתי רק בגלל שחיפשתי קטע שיעשה לי את מה שעושה לי היצירה הזאת. הניקוד לא פשוט בגלל ההבדל החד בין צד אחד שהוא מצויין וצד שני שהוא השג בלתי ניתן לשחזור. 4.6 Marillion - Script for a jester's tear זאת להקה שאני חייב לה המון. כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה כבר הייתי מיואש מהפרוג. והנה הרכב שעושה ג'נסיס יותר טוב מפיל קולינס ולהקתו! ממרחק הזמן עולה אלבום קודר שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, מהנה בחלקו עם שלושה שירים מתוך השישה שהצליחו לעבור את מבחן הזמן: שיר הנושא החזק והמרגש, עם שורה אחת בנאלית (CAN U STILL SAY U LOVE ME) שנטענת בכל הרומנטיקה שבעולם. Chelsea Monday הקסום והיפה להפליא והשיר המסיים Forgotten Sons שנשמע כמו פארודיה חסרת הומור על ג'נסיס של גבריאל, ובכל זאת מצליח להגניב. שלושת השירים האחרים מדגימים את כל מה שאני לא אוהב בניאופרוג, מביניהם He Knows You Know גובל בגיחוך ממש. לו רק היו מחליפים אותם ב grendel שיצא אז על תקליטון, היה יוצא להם אלבום אדיר. האלבום השני של מריליון הראה שיפור ניכר ואפילו אישיות נפרדת ללהקה. האלבום השלישי לבדו חיסל בשבילי כל עניין בפרוג לסוגהו למשך 20 השנים הבאות ואילץ אותי לגלות את העולם המדהים של הג'אז, ועל כך אני אסיר תודה למריליון לנצח. 3.5
זה דווקא אחלה נושא לשירשור חדש לדעתי.
בכל מקרה, אני דווקא חושב שעדיף להתחיל מפיוז'ן פשוט כי המעבר הוא חלק יותר במיוחד לפרוגרים. בנוגע להמלצות: Mahavishnu Orchestra - The Inner Mounting Flame כשהוא יצא אחת הביקורות כינתה אותו "כשג'אז הופך לחשמלי". לטעמי תיאור קולע, יש כאלה שמחשיבים אותו כפרוג משום מה, לדעתי הוא פשוט פיוז'ן מעולה, אגריסיבי ומדוייק, מבחינת ההרכב והצליל מזכירים לי את קרימזון של 73-74, או יותר נכון שקרימזון של התקופה מזכירים אותם כי האלבום הנ"ל הוא מ71. מהאלבום הזה לדעתי צריך לעבור לאלבום אחר שכלל בתוכו את רוב ההרכב מהאלבום הזה של מאווישנו, Miles Davis - Bitches Brew, אלבום נפלא בפני עצמו ורק ההמלצות על תקופת הפיוז'ן של מיילס יכולות להתאים להמלצות להכרת הג'אז. עוד המלצה שקשורה למאווישנו זה ההרכב Tony William's Lifetime שם מקלאפין למד דבר או שניים ששימשו אותו במאווישנו. אלבום נוסף של מיילס שהוא דווקא ג'אז ולא ממש פיוז'ן, Kind Of Blue, אלבום מדהים, פורץ דרך בזמנו והנמכר ביותר מבין אלבומי הג'אז עד היום ויש לזה סיבה. רק לראות את התעודה על תקופת הפ'אנק ולראות את כולם מזמזמים לך את ההתחלה של So What, כדי לנסות להתחיל להבין את ההשפעה של האלבום הזה. נחזור לפיוז'ן, הפעם למשהו שהושפע מהפרוג (על גבי האלבום הם טוענים שהושפעו מיאס וקרימזון, יותר מזה?) ולכן לדעתי גם משמש אלבום חובה גם לפרוגרים שפחות מתעניינים בג'אז, Return To Forever - The Romantic Warrior, מדובר כאן בפיוז'ן מהודק עם השפעות קלאסיות בולטות ולדעתי נגינה מעולה ויותר מזה, עבודת צוות מצויינת של הרכב אולסטאר (אז הם לא ידעו שהם הרכב אולסטאר). טוב, זה נראה לי מספיק לבינתיים, לא ציינתי כאן עוד רבים וטובים כמו הרבי הנקוק, לארי קוריאל ועוד אבל זה לפעם אחרת.
בכל מקרה, אני דווקא חושב שעדיף להתחיל מפיוז'ן פשוט כי המעבר הוא חלק יותר במיוחד לפרוגרים. בנוגע להמלצות: Mahavishnu Orchestra - The Inner Mounting Flame כשהוא יצא אחת הביקורות כינתה אותו "כשג'אז הופך לחשמלי". לטעמי תיאור קולע, יש כאלה שמחשיבים אותו כפרוג משום מה, לדעתי הוא פשוט פיוז'ן מעולה, אגריסיבי ומדוייק, מבחינת ההרכב והצליל מזכירים לי את קרימזון של 73-74, או יותר נכון שקרימזון של התקופה מזכירים אותם כי האלבום הנ"ל הוא מ71. מהאלבום הזה לדעתי צריך לעבור לאלבום אחר שכלל בתוכו את רוב ההרכב מהאלבום הזה של מאווישנו, Miles Davis - Bitches Brew, אלבום נפלא בפני עצמו ורק ההמלצות על תקופת הפיוז'ן של מיילס יכולות להתאים להמלצות להכרת הג'אז. עוד המלצה שקשורה למאווישנו זה ההרכב Tony William's Lifetime שם מקלאפין למד דבר או שניים ששימשו אותו במאווישנו. אלבום נוסף של מיילס שהוא דווקא ג'אז ולא ממש פיוז'ן, Kind Of Blue, אלבום מדהים, פורץ דרך בזמנו והנמכר ביותר מבין אלבומי הג'אז עד היום ויש לזה סיבה. רק לראות את התעודה על תקופת הפ'אנק ולראות את כולם מזמזמים לך את ההתחלה של So What, כדי לנסות להתחיל להבין את ההשפעה של האלבום הזה. נחזור לפיוז'ן, הפעם למשהו שהושפע מהפרוג (על גבי האלבום הם טוענים שהושפעו מיאס וקרימזון, יותר מזה?) ולכן לדעתי גם משמש אלבום חובה גם לפרוגרים שפחות מתעניינים בג'אז, Return To Forever - The Romantic Warrior, מדובר כאן בפיוז'ן מהודק עם השפעות קלאסיות בולטות ולדעתי נגינה מעולה ויותר מזה, עבודת צוות מצויינת של הרכב אולסטאר (אז הם לא ידעו שהם הרכב אולסטאר). טוב, זה נראה לי מספיק לבינתיים, לא ציינתי כאן עוד רבים וטובים כמו הרבי הנקוק, לארי קוריאל ועוד אבל זה לפעם אחרת.
HelterSkelter1
New member
צריך להתחיל לדעתי
עם מהווישנו, כמו שאמרו פה למעלה. אני ממש לא רואה דימיון לקרימזון של 72-74, חוץ מהגיטרה-כינור. המצב רוח והאופי של המוזיקה שונים לגמרי. בנוסף לInner Mounting Flame יש את Birds Of Fire שהוא פחות מביא בראש, אבל לא פחות טוב. אחרי זה, הייתי הולך על Light As A Feather של צ'יק קוריאה והריטרן טו פוראבר. הוא עדיף מהבחינה הזאת על Romantic Warrior משום שהוא הרבה יותר ג'אזי, והוא ממש ג'אז חשמלי עם השפעות לטניות - לא ג'אז-רוק. כמובן שיש גם את Third של סופט מאשין, אבל אני מניח שאתה מכיר אותו. אחר כך Kind Of Blue כמו שאמרו פה, אבל הייתי גם נכנס עמוק יותר למים והולך על אחד מהאלבומים הבאים: George Russell Sextet - Ezz-thetics John Coltrane - A Love Supreme Charles Mingus - Mingus Mingus Mingus Mingus Charlie Parker & Dizzy Gillespie - At The Carnegie Hall 47' (איכות סאונד לא משהו, כמו כל האלבומים מהתקופה, אבל הם זוג גאונים, כך שזה שווה בכל זאת) אלו אלבומים טובים להתחלה - מצד אחד הם לא קשים לעיכול יותר מדי, ומצד שני הם ג'אז "אין יור פייס" - זה ג'אז נטו, בלי חשמל, בלי רוק ובלי פ'אנק. אם תאהב את אחד מאלה, יש לך עתיד בז'אנר. אם לא - אפשר לחפש דברים אחרים, אבל כנראה שזה יילך קשה.
עם מהווישנו, כמו שאמרו פה למעלה. אני ממש לא רואה דימיון לקרימזון של 72-74, חוץ מהגיטרה-כינור. המצב רוח והאופי של המוזיקה שונים לגמרי. בנוסף לInner Mounting Flame יש את Birds Of Fire שהוא פחות מביא בראש, אבל לא פחות טוב. אחרי זה, הייתי הולך על Light As A Feather של צ'יק קוריאה והריטרן טו פוראבר. הוא עדיף מהבחינה הזאת על Romantic Warrior משום שהוא הרבה יותר ג'אזי, והוא ממש ג'אז חשמלי עם השפעות לטניות - לא ג'אז-רוק. כמובן שיש גם את Third של סופט מאשין, אבל אני מניח שאתה מכיר אותו. אחר כך Kind Of Blue כמו שאמרו פה, אבל הייתי גם נכנס עמוק יותר למים והולך על אחד מהאלבומים הבאים: George Russell Sextet - Ezz-thetics John Coltrane - A Love Supreme Charles Mingus - Mingus Mingus Mingus Mingus Charlie Parker & Dizzy Gillespie - At The Carnegie Hall 47' (איכות סאונד לא משהו, כמו כל האלבומים מהתקופה, אבל הם זוג גאונים, כך שזה שווה בכל זאת) אלו אלבומים טובים להתחלה - מצד אחד הם לא קשים לעיכול יותר מדי, ומצד שני הם ג'אז "אין יור פייס" - זה ג'אז נטו, בלי חשמל, בלי רוק ובלי פ'אנק. אם תאהב את אחד מאלה, יש לך עתיד בז'אנר. אם לא - אפשר לחפש דברים אחרים, אבל כנראה שזה יילך קשה.
הלו הלו לא השארתם לי כלום להמליץ
ג'ון מקלאפלין והמהוישנו לדעתי פונים באופן טבעי לקהל שאוהב פרוג, הרבה יותר מקהל של ג'אז. זאת דרך טובה להכניס השפעות ג'אז לספריית פרוג, אבל למי שרוצה להכנס לג'אז באמת, הדלתות הראשיות בשביל פרוגרים הן צ'ארלס מינגוס, צ'ארלס מינגוס, צ'ארלס מינגוס, ג'ון קולטריין, מיילס דיויס ואריק דולפי. צ'ארלי מינגוס - ממליץ להתחיל עם the black saint and the sinner lady. יצירה אחת ב 4 חלקים כשהאחרון תופס צד שלם של תקליט. לא תרגישו בכלל שעברתם ז'אנר והג'אז כבר יחלחל לורידים לבד. מינגוס שמר על רמה וסגנון דומים לאורך כל הקריירה שלו וקשה ליפול איתו. ג'ון קולטריין - A Love Supreme מצטרף בחום להמלצה, אלבום הג'אז האהוב עלי ביותר. אלבום של יצירה אחת - עוד הונאה עצמית משתלמת ביותר לפרוגר המצוי. מיילס דיויס - Kind Of Blue כמו שממליץ אפיטף אלבום חד פעמי וצומת מרכזית, שממנה מומלץ לעקוב אחרי כל אחד מהמוסיקאים שהשתתפו בפלא הזה. אחרי מיילס כדאי לעקוב לאורך שנות הששים ותחילת השבעים כשהוא חישמל את הג'אז וחולל מהפכה אדירה. אלבומים שחייבים להכיר מהתקופה המיוחדת הזאת כדי להבין את המהלך שהגאון הזה ביצע: Filles de Kilimanjaro 1968 In a Silent Way 1969 Bitches Brew 1969 A Tribute to Jack Johnson 1970 Live-Evil 1970 אריק דולפי - OUT TO LUNCH חמישה קטעים ארוכים, מופת של הלחנה ויציאות לאלתורים, שהם מגניבים כמו יציאות לסולואים בפרוג, רק קצת יותר. זהו. רק לא לנסות לאכול את הכל בבת אחת. לקנות אלבום אחד בלבד ולטחון אותו במשך הרבה זמן. אין קצורי דרך.
ג'ון מקלאפלין והמהוישנו לדעתי פונים באופן טבעי לקהל שאוהב פרוג, הרבה יותר מקהל של ג'אז. זאת דרך טובה להכניס השפעות ג'אז לספריית פרוג, אבל למי שרוצה להכנס לג'אז באמת, הדלתות הראשיות בשביל פרוגרים הן צ'ארלס מינגוס, צ'ארלס מינגוס, צ'ארלס מינגוס, ג'ון קולטריין, מיילס דיויס ואריק דולפי. צ'ארלי מינגוס - ממליץ להתחיל עם the black saint and the sinner lady. יצירה אחת ב 4 חלקים כשהאחרון תופס צד שלם של תקליט. לא תרגישו בכלל שעברתם ז'אנר והג'אז כבר יחלחל לורידים לבד. מינגוס שמר על רמה וסגנון דומים לאורך כל הקריירה שלו וקשה ליפול איתו. ג'ון קולטריין - A Love Supreme מצטרף בחום להמלצה, אלבום הג'אז האהוב עלי ביותר. אלבום של יצירה אחת - עוד הונאה עצמית משתלמת ביותר לפרוגר המצוי. מיילס דיויס - Kind Of Blue כמו שממליץ אפיטף אלבום חד פעמי וצומת מרכזית, שממנה מומלץ לעקוב אחרי כל אחד מהמוסיקאים שהשתתפו בפלא הזה. אחרי מיילס כדאי לעקוב לאורך שנות הששים ותחילת השבעים כשהוא חישמל את הג'אז וחולל מהפכה אדירה. אלבומים שחייבים להכיר מהתקופה המיוחדת הזאת כדי להבין את המהלך שהגאון הזה ביצע: Filles de Kilimanjaro 1968 In a Silent Way 1969 Bitches Brew 1969 A Tribute to Jack Johnson 1970 Live-Evil 1970 אריק דולפי - OUT TO LUNCH חמישה קטעים ארוכים, מופת של הלחנה ויציאות לאלתורים, שהם מגניבים כמו יציאות לסולואים בפרוג, רק קצת יותר. זהו. רק לא לנסות לאכול את הכל בבת אחת. לקנות אלבום אחד בלבד ולטחון אותו במשך הרבה זמן. אין קצורי דרך.
אם כבר דולפי וג'אז אוונגארד
דולפי הוא לפי דעתי הטיטאן, יחד עם ג'ון קולטריין, אז עוד כמה המלצות של דולפי: Out There Far Out At the Five Spot Last Date Iron Man וכל אחד אחר בעצם. דולפי לוקח זמן, אבל כשמבינים - מבינים. חוץ ממנו, Ornette Coleman (שיש לו דברים שאין לאף אחד אחר, אולי למעט דולפי) A Shape of Jazz to Come - האלבום הכי מחדש בתחום הג'אז, ושאף אחד לא יגיד Kind of Blue Chance of the Century Ornette! וכמובן Free Jazz (אבל קודם שייפ אוף ג'אז) החצוצרן הכי מפורסם של אורנט הוא Don Cherry, שניגן על חצוצרת-כיס, ויש לו המון אלבומים מעולים מלאים בקשת של סגנונות, כולל אלקטרוני (עם ג'ון אפלטון, מומלץ) Bill Evans - כל מה שתמצא, במיוחד הדברים עם פול מושיאן וסקוט לה-פארו, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 24 שבועיים אחרי האלבום Sunday at the Village Vanguard - אלבום חובה. מה עם Thelonius Monk, אף אחד לא ממליץ? אני ממליץ, כל מה ששמעתי אהבתי. Brilliant Corners טוב בתור התחלה, ולפני שנתיים יצא אלבום של גיג שלו עם קולטריין, שהפך ללהיט. ניט שיט. Dave Holland - בסיסט ג'אז אוונגארד מומלץ ביותר, במיוחד לחובבי פרוגרסיב. גם ההרכב שלו Conference of the Birds שהוציא כמדומני, רק אלבום אחד באותו שם. תן לה בראש, ולא אומרים איכס על אוכל.
דולפי הוא לפי דעתי הטיטאן, יחד עם ג'ון קולטריין, אז עוד כמה המלצות של דולפי: Out There Far Out At the Five Spot Last Date Iron Man וכל אחד אחר בעצם. דולפי לוקח זמן, אבל כשמבינים - מבינים. חוץ ממנו, Ornette Coleman (שיש לו דברים שאין לאף אחד אחר, אולי למעט דולפי) A Shape of Jazz to Come - האלבום הכי מחדש בתחום הג'אז, ושאף אחד לא יגיד Kind of Blue Chance of the Century Ornette! וכמובן Free Jazz (אבל קודם שייפ אוף ג'אז) החצוצרן הכי מפורסם של אורנט הוא Don Cherry, שניגן על חצוצרת-כיס, ויש לו המון אלבומים מעולים מלאים בקשת של סגנונות, כולל אלקטרוני (עם ג'ון אפלטון, מומלץ) Bill Evans - כל מה שתמצא, במיוחד הדברים עם פול מושיאן וסקוט לה-פארו, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 24 שבועיים אחרי האלבום Sunday at the Village Vanguard - אלבום חובה. מה עם Thelonius Monk, אף אחד לא ממליץ? אני ממליץ, כל מה ששמעתי אהבתי. Brilliant Corners טוב בתור התחלה, ולפני שנתיים יצא אלבום של גיג שלו עם קולטריין, שהפך ללהיט. ניט שיט. Dave Holland - בסיסט ג'אז אוונגארד מומלץ ביותר, במיוחד לחובבי פרוגרסיב. גם ההרכב שלו Conference of the Birds שהוציא כמדומני, רק אלבום אחד באותו שם. תן לה בראש, ולא אומרים איכס על אוכל.
HelterSkelter1
New member
Conference of the Birds
מאוד מומלץ, הולנד מנגן שם על באס חשמלי, מה שהוא עשה גם בהרכב עם מיילס. מונק גאון - ממליץ גם על Criss Cross, אבל בריליאנט קורנרז הוא כנראה האולטימטיבי. גם ההופעה עם קולטריין מצויינת כאמור. מסכים עם כל ההמלצות על דולפי (התכוונת Far Cry עם בוקר ליטל, לא?) ומוסיף גם The blues and the abstract truth, שזה אלבום של Oliver Nelson, שדולפי משתתף בו, ואת The Quest של Mal Waldron, שזה אלבום מדהים, גם עם דולפי. הקולמן המוקדם האולטימטיבי לדעתי הוא דווקא This Is Our Music. ממליץ מאוד גם על Kelly Blue של Wynton Kelly. נראה לי שקצת בילבלנו את הבחור עם כל ההמלצות...
מאוד מומלץ, הולנד מנגן שם על באס חשמלי, מה שהוא עשה גם בהרכב עם מיילס. מונק גאון - ממליץ גם על Criss Cross, אבל בריליאנט קורנרז הוא כנראה האולטימטיבי. גם ההופעה עם קולטריין מצויינת כאמור. מסכים עם כל ההמלצות על דולפי (התכוונת Far Cry עם בוקר ליטל, לא?) ומוסיף גם The blues and the abstract truth, שזה אלבום של Oliver Nelson, שדולפי משתתף בו, ואת The Quest של Mal Waldron, שזה אלבום מדהים, גם עם דולפי. הקולמן המוקדם האולטימטיבי לדעתי הוא דווקא This Is Our Music. ממליץ מאוד גם על Kelly Blue של Wynton Kelly. נראה לי שקצת בילבלנו את הבחור עם כל ההמלצות...
HelterSkelter1
New member
שמעתי עליו
אבל לא אותו.
אבל לא אותו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.