ישעיהו ליבוביץ' אמר
(במילים ובהבנה שלי)
ברגע שהגדרת לעצמך מה אתה עובד, אתה הפסקת לעבוד את אלוהים והתחלת לעבוד את הבבואה שלך עצמך. כמובן שהוא חשב שכל הסגידה לחומה החיצונית של בית המקדש היא הבל הבלים, כמו כן הרעיון שניתן להכיל את הקדושה על מקומות מסויימים בעולם (בתי כנסת, קברי צדיקים, מזוזות, ספרי תנ"ך, וכדומה) חוטא לחלוטין לעיקר.
אהבתי מאוד את מה שהוא אמר - התפילה מצידך היתה יכולה להיות לספור מ-1 עד 100. זה לא משנה מה אומרים בה. אתה לא בא ומבקש מאלוהים שיעזור לך, אלוהים הוא לא קופת חולים . אתה בא ומתפלל כי זה מה שאמר לך האל לעשות וזהו. זהו עול עבורך, זה נגד טבעך. בקבלת העול הזה צריך להתגבר יום יום ולעשות את עבודת השם. על מה יתגבר האדם? על עצמו ועל טבעו.
ברגע שעשית את זה אתה בן חורין. יתגבר האדם, ולא כל אחד מסוגל. אני רואה את אותה ראיה בהקשר ל - לימודים, אימוני כושר, אמנויות לחימה.
---
קצת התרחקתי מהנושא המדובר. ודאי שכשאתה מסתכל על אנשים אחרים והם עליך הם מהר מאוד מפסיקים להסתכל עליך, ומתחילים להסתכל על איזו בבואה שהם יצרו עבורך. אבל ככה בנויה התפיסה האנושית. האדם החכם מודע לזה, מודע שהרבה ממה שהוא מסתכל עליו זה בעצם סרט שמוקרן מהראש שלו על גבי מסך העיניים שלו, ומשתדל לבחון מחדש את הדברים מדי פעם. מצד שני לא ניתן לבחון מחדש הכל, כל הזמן. למנגנון הזה כן יש יתרונות. תאר לעצמך שהיית צריך לקבל כוויה מכל מקור אש בעולם לפני שהיית מבין שאש זה דבר חם מאוד ומסוכן. מספיק פעם אחת כדי להבין.
בעיות רבות באדם אינן מגיעות מעצם היותו של מנגנון מסויים, אלא משימוש לא נכון בו. האחריות אם כך היא על האדם, לא על טבעו.
או כמו שאמר ליבוביץ' - המוח אינו חושב. בעל המוח חושב, לפעמים.