אממ
אני רוצה להמשיך לכתוב לך, G המקורית,כשאמצא קצת זמן
בנחת ובלי תינוקת על הידיים..
ברור שאני מדברת על תהליך נפשי ארוך, אבל לדעתי עצם המודעות לאלמנט התרבותי שנמצא כאן, הוא חשוב מאד
כלומר-לא מדובר פה על בעיה שלך, כg1 המקורית וענייניה עם גברים ועם דימוי גוף
מדובר פה על תנועה תרבותית שלימה, שמעצבת אותנו מגיל 0.
אני חושבת שברגע שאת לומדת לזהות את העיוות, את כבר נמצאת במקום קצת אחר.
ברגע שאת מבינה עד כמה זה מופרך, לחשוב שהקיום שלך מותנה בכך
שגברים יאשרו אותך,
כאילו עד שלא מצאת את הגבר שיידלק עלייך, אין שום הצדקה לקיומך.
בזכות מה? למה בכלל לשתף פעולה עם הרעיון האידיוטי הזה?
מה גברים עשו שהם זוכים לאשראי הענק הזה?
טוב, התינוקת שלי נרדמה, אז אכתוב עוד קצת.
רציתי לספר לך גם על הצד השני. כלומר-בהנחה שתקבלי את האישור הזה, וגברים יחשבו שאת הכי כוסית בעולם (לשם ההמחשה,כן? ביטוי דוחה),
האם את חושבת שאז תהיי מאושרת?
אני אכתוב לך על החוויה שלי, למרות שיש סכנה לחפירה נוראית.
אני נחשבת לבחורה יפה. במשך שנים,התרגלתי לבסס את הזהות שלי על המראה שלי.
כמובן שהסביבה עודדה את זה, והפידבקים עזרו להמשיך את המעגל..
פידבקים על מראה-> מסקנה שלי שאם ככה, כדאי להמשיך ו'לבנות' על המראה, זה מבטיח לי יחס חיובי וביטחון-> התעסקות אובסיסיבת במראה החיצוני, על חשבון
השקעה בזהות הפנימית -> הגברת התלות במראה החיצוני ובפידבקים החיוביים
כל זה הביא אצלי לתחושת חוסר ביטחון קיצונית. הרי אם הזהות/הביטחון שלי מושתת על משהו חיצוני- הרי שהיא מושתת על משהו שאינו ממש בשליטתי, לא קבוע ולא בידי.
בניגוד לזהות שמושתתת על אלמנטים פנימיים, שנרכשו בעמל, ומהווים אלמנט יציב ו"חלק ממך".
כמובן שהקשעתי שעות רבות, משאבים,כסף ותשומת לב, במראה שלי.
הרי הכל היה תלוי בו. אסור היה שהכל יקרוס.
מצד שני, זה בור בלי תחתית. כי תמיד את יכולה להיות יותר חלקה, יותר מטופחת, לבושה בבגדים יותר סקסיים ואופנתיים, עם שיער יותר זוהר וכו' וכו' וכו'
כשהכרתי את האיש שלי, הוא חיזר אחרי במשך שנה, ובטירוף. בלי סוף מחמאות ומילים טובות ומתוקות ו'הענקה'. אני הייתי שיכורה, כמובן.
לא היה מצב לעבור יום בלי שאקבל מנה גדושה של חיזור ואישורים.
לא,אתה לא אוהב, תגיד לי את זה שוב, כמה אני יפה בעיניך? באמת? אתה באמת אוהב אותי? כמה? כמה זה הכי בעולם? יו נואו, כל הבולשיט(!!!!) הזה.
כמובן שכל זה נעלם חודש אחרי החתונה.
אבל אני הייתי מכורה, כ"כ התרגלתי לזה, לאישורים האינסופיים האלה, שלא ידעתי איך בכלל אפשר להסתדר בלי זה.
אלא, שמסתבר שהחיזור הגברי, לא בא מתוך מקום שרוצה להעניק לאשה. לא,בכלל לא. אם זה היה ככה,
לא היו כ"כ הרבה נשים שמתלוננות שהחיזור הפסיק חודש אחרי החתונה.
הגבר 'מעניק' בתקופת החיזור, כי הוא נהנה מאד מהמשחק הזה, מהאתגר ב'להשיג', מתחושת ההתאהבות. אבל ברגע שהמשחק נגמר, כל הפאן נעלם..
אז אני, כנשואה טרייה, הייתי באה ומבקשת בדמעות-תחזר אחריי, תעניק לי עוד ועוד ועוד.
אבל האיש שלי, כמו רוב הגברים בעולם, לא באמת יכל לתת לי את זה.
כמו רוב הגברים, גם הוא די נכה רגשית (זה בסדר, אני אומרת את זה גם מולו. למזלו הוא אדם יקר והגון, וזאת הסיבה שלא בעטתי אותו כבר אז)
ולא באמת מסוגל להעניק ולתת ככה, באופן יומיומי. בסופו של דבר, הוא די מרוכז בעצמו.
בקיצור, זה סיפור זוגי ארוך.. אבל בקצרה, אצלי כל זה נחווה ממש כמשבר.
הייתי אומללה מאד, תאמיני לי. היום אני חושבת שהייתי במשך כמה שנים בדיכאון, ברמה מסויימת.
אז הנה- הגענו למסקנה- אני קיבלתי במשך שנים את כל האישורים הנדרשים
, לאן זה הביא אותי?
לא למקום טוב.
ברגע שהתזרים פסק, מצאתי את עצמי ריקה מאד, תלותית וחסרת מוקד פנימי יציב.
המצב הרגשי שלי, אז, לא היה טוב יותר משלך היום. יכולה להתחייב לך על זה.
ומתוך המשבר הזה, למדתי לזהות, עד כמה הפכתי תלותית.
עד כמה הזנחתי את הבנייה הפנימית שלי.
ולאט לאט נפקחו לי העיניים, להבין שזה לא העניין האישי שלי.
שמדובר על הבנייה חברתית מאד חזקה.
ככל ששמעתי חוויות דומות מחברות ומנשים אחרות,ככה הבנתי עד כמה בקטע הזה-האישי הוא הפוליטי.
והבנתי שאני חייבת לעבור תהליך. לבסס מוקד זהות פנימי.
להחזיר את הכוח אליי.
ההפנמה הזו שלנו כנשים שאנחנו חייבות לקבל את האישור מבחוץ, משאירה אותנו מאד חלשות ומאד תלותיות.
זה לא מאפשר בניין פנימי יציב ובטוח.
אני חושבת שאחרי שמודעים לכל זה, אז אפשר גם לעשת את ה'ברירה'-עד כמה להשקיע במראה החיצוני.
כי בסופו של דבר,יש לזה מקום. ואסתטיקה תמיד תתפוס מקום בעולם האנושי. ואם מצליחים לפתח מודעות ולשים דברים בפרופורציה, אפשר להשתמש בטיפוח
אפילו כמוקד העצמה. אבל חשוב מאד מאד להבין את יחסי הכוחות, את ההתניות התרבותיות המפלות והמחלישות והמעוותות
טוב, חפרתי מספיק ואני עלולה לגלוש לחפירה אינסופית נוספת, אז אעצור כאן..