דיון תרבותי
ראשית אציג את עצמי: בת 33, אמא לשני ילדים. את הראשון ילדתי בגיל 30 אחרי שהייתי בטוחה במוכנות נפשית לגדל ילד. מעולם לא התחברתי לילדים שלא שלי. לא מצליחה להבין מישהי שבוחרת להיות גננת, מורה, מטפלת. ילדים של אחרים הם בעיקר מעצבנים, מטרידים ולא מתוקים כמו שההורים שלהם חושבים. אין לי ספק שאחרים חושבים כך על ילדיי... ואני חיה עם זה בשלום מוחלט ואפילו מרימה גבה כשאומרים לי על נעמי: "איזו תינוקת מדהימה!!!" ולא בגלל שהיא לא..... אבל... מאז שנולד נדב, אני חייבת לציין שלמדתי להבין מהי אהבה אינסופית. עברתי על כמעט כל השירשורים בדפים האחרונים, וניסיתי להבין איך ולמה אישה יכולה להגיע למסקנה מבלי לבחון אותה. טוב, אולי זה קצת לא פייר. הרי אי אפשר ללדת ואז להחליט, רגע... בעצם לא בא לי. בואו נעשה UNDO, או נשלח אותו למשפחה אומנת.... וגם אני חשבתי שאולי אני לא בנויה לילדים במשך שנים רבות. אף פעם לא התחברתי לילדים אחרים, כשמסביבי כל הפוצי מוצי הזה רק עצבן אותי יותר. והיום, אני לא מוכנה לוותר עליהם לשניה. נוכחות הילדים בחיי לא רק שלא פגעה לי באיכות החיים (עובדת היי-טק הייתי ונשארתי, הספונטיות בחיינו כזוג לא נפגעה בכלל, אנחנו מקפידים לצאת לחופשות זוגיות בלי ילדים, בארים, בתי קפה, מסעדות... לכל דבר יש סידור), אלא שהיא הכפילה ושילשה אותה. לקום בבוקר לנשיקה רטובה של תינוקת בת 9 חודשים, לקבל פרחים עם המילים "אמא אני אוהב אותך" מהמחזר האינסופי שלי. לראות את האושר בעיניים כשמתגלגלים על השטיח, כל זה הפכו אותי למאושר באדם. אני לא מנסה להקניט כאן אף אחת. חשוב לי שזה יהיה דיון תרבותי וענייני, אתן לא מפחדות שיום אחד תתחרטו? איך אתן יכולות לסמוך על זה שההחלטה שלכן לא נובעת מפחד לא מוסבר, מאיזה עץ גבוה שטיפסתן עליו ואין לכן איך לרדת ממנו, שאולי בעצם העובדה שאתן לא מתות על ילדים של אחרים לא מובילה לכך שילדים שלכן לא יובילו אתכן אל האושר האינסופי ושאתן תראו להם את האהבה הבלתי נדלית שנקראת אהבת אם?
ראשית אציג את עצמי: בת 33, אמא לשני ילדים. את הראשון ילדתי בגיל 30 אחרי שהייתי בטוחה במוכנות נפשית לגדל ילד. מעולם לא התחברתי לילדים שלא שלי. לא מצליחה להבין מישהי שבוחרת להיות גננת, מורה, מטפלת. ילדים של אחרים הם בעיקר מעצבנים, מטרידים ולא מתוקים כמו שההורים שלהם חושבים. אין לי ספק שאחרים חושבים כך על ילדיי... ואני חיה עם זה בשלום מוחלט ואפילו מרימה גבה כשאומרים לי על נעמי: "איזו תינוקת מדהימה!!!" ולא בגלל שהיא לא..... אבל... מאז שנולד נדב, אני חייבת לציין שלמדתי להבין מהי אהבה אינסופית. עברתי על כמעט כל השירשורים בדפים האחרונים, וניסיתי להבין איך ולמה אישה יכולה להגיע למסקנה מבלי לבחון אותה. טוב, אולי זה קצת לא פייר. הרי אי אפשר ללדת ואז להחליט, רגע... בעצם לא בא לי. בואו נעשה UNDO, או נשלח אותו למשפחה אומנת.... וגם אני חשבתי שאולי אני לא בנויה לילדים במשך שנים רבות. אף פעם לא התחברתי לילדים אחרים, כשמסביבי כל הפוצי מוצי הזה רק עצבן אותי יותר. והיום, אני לא מוכנה לוותר עליהם לשניה. נוכחות הילדים בחיי לא רק שלא פגעה לי באיכות החיים (עובדת היי-טק הייתי ונשארתי, הספונטיות בחיינו כזוג לא נפגעה בכלל, אנחנו מקפידים לצאת לחופשות זוגיות בלי ילדים, בארים, בתי קפה, מסעדות... לכל דבר יש סידור), אלא שהיא הכפילה ושילשה אותה. לקום בבוקר לנשיקה רטובה של תינוקת בת 9 חודשים, לקבל פרחים עם המילים "אמא אני אוהב אותך" מהמחזר האינסופי שלי. לראות את האושר בעיניים כשמתגלגלים על השטיח, כל זה הפכו אותי למאושר באדם. אני לא מנסה להקניט כאן אף אחת. חשוב לי שזה יהיה דיון תרבותי וענייני, אתן לא מפחדות שיום אחד תתחרטו? איך אתן יכולות לסמוך על זה שההחלטה שלכן לא נובעת מפחד לא מוסבר, מאיזה עץ גבוה שטיפסתן עליו ואין לכן איך לרדת ממנו, שאולי בעצם העובדה שאתן לא מתות על ילדים של אחרים לא מובילה לכך שילדים שלכן לא יובילו אתכן אל האושר האינסופי ושאתן תראו להם את האהבה הבלתי נדלית שנקראת אהבת אם?